קשה להסביר את סוד הקסם בכתיבתה של קאסק. היא נעה באופן משוכלל בין תיאור אירועים, תצפיות על רגשותיה בעת האירועים, ופה ושם תיאור האנשים שסביבה, כשלי התפיסה שלהם והפגיעויות שלהם. אנשים אצל קאסק הם פגומים, חסרים, חלקיים, והיפה הוא שהיא כוללת את עצמה בניתוח הזה, בהתבוננות העצמית הזו, אבל תוך שמירה על איזון. היא לא יורדת לפרטים במידה מעייפת, אלא רק במידה שמפגינה תובנות על החיים. היא לא שוכחת שהיא סופרת, לא מסאית. ברגעיה הטובים, היא מזכירה את הגאוניות של קנאוסגורד.

נסו לדמיין את עצמכם פורמים איזה סוודר, שטיח או כיפה. יש אגב איזו מדטטיביות ששמורה לפעולה הזו, היא מרגיעה ומטרידה בו זמנית. אך נניח לזה לרגע. לאחר פעולת הפרימה יהיו בידכם אותו סך חוטים שנדרש לסריגת היצירה, אך אחרת. הם יהיו שוב בכף ידכם חופשיים, אך במן קרזול משובש, המעיד על כך שהסתבכו בתוך חוטים של אחרים. משהו מכך נכח בי בספר "קווי מתאר".
פיי היא סופרת בריטית, כנראה מוכשרת דיה, שכן הוזמנה להנחות קורס קיץ בתחום כתיבה יוצרת באתונה, לצד סופרים וכותבים מוכשרים נוספים. היא אינה "להיט" במובן זה שאינה זקוקה להכנסה מהצד מאין זו, אך ידועה דיה, כדי שתוזמן לקורס שכזה. הדמויות שפוגשת פיי, החל מן המטוס לאתונה ועד ליוצרת שתחליף אותה בדירה בה התאכסנה, כולן משתפות במן מונולוג כן ויחף, בסיפור חייהן, הסתבכויותיהן וכאביהן, אך אין ממש קשרים ודיאלוגים בספר. הדמויות מונחות זו לצד זו, פרומות ועירומות, חפות ממשהו שיכול לעורר תשוקה אליהן, ואפילו הזדהות. יש חמלה שצפה באופן מסוים כלפי כל הדמויות, טעויותיהן, פספוסיהן, התחבטויותיהן ומצוקותיהן, אבל הן מוצגות כאותו חוט פרום יחיד. מקורזל, אך בודד להחריד.
גלריית הדמויות-חוטים פרומים שמוצגות על ידי נוכחותה של פיי בסביבה מרגישה כמן קטלוג לסופר המתחיל: הנה, בחר לך אישה פוסט טראומטית נואשת לעוגן, לצד גבר נבגד המבקש אישה ובית ונסה לראות מה יקרה שם. זו יותר בחירה המתאימה למציאת תורם זרע וביצית, מאשר ליצירת הזדהות או השראה, מהזן שאני באופן אישי מחפשת ביצירה. כך שחשתי מרחק די קבוע כלפי כל האפשרויות הללו וגם איזו סלידה מסוימת מעצם המפגש המפשיט נפש במערומיה ואינו מציע חלוק. עם זאת, בהחלט קאסק ניחנה ביכולת תיאור וכתיבה, יש תימות חוזרות (נישואים כושלים, בגידה, בעיקר של גברים, אמהות-קריירה) אבל הזרות (הבריטית?) נותרת. אני מוותרת (כלומר קראתי עד תום, אבל בעצם לא היה הכרחי).
ציטוט לסיום:

"את הכמיהה היה קל להבין, זה מה שהיוונים מכנים נוסטוס, מילה שאפשר לתרגם כ"געגועים הביתה" - HOMESICKNESS, אם כי היא מעולם לא אהבה את המילה הזאת. נראה לה נורא אנגלי להסביר מצב נפשי במונחים של קלקול קיבה."

#
היא נוסעת לאתונה ללמד בקורס לכתיבה יוצרת. במושב לידה יושב גבר בגיל העמידה ו... לא מה שאתם חושבים. לא מתרקם פה רומן. יכולת הדיבוב הפנומנלית של פיי – הגיבורה והמספרת את הסיפור – נחשפת פה במלוא תפארתה. היא לא שואלת שאלות רבות והאיש שופך בפניה את סיפור חייו ותיאור משפחתו, כולל מניעים, כולל אי-נעימויות. מאוחר יותר בסיפור תפגוש אותו פיי שנית ו"תנזוף" בו על שבחלק מסויים של הסיפור הוא לא סיפר לה הכל...

זה תמצת עבורי את הוויית הספר: איכשהו כל דמות בסיפור מספרת בפרטי-פרטים לסופרת את סיפורה האינטימי. איכשהו היא פורטת את הסיפורים האלה לספר. ושום דבר מהדברים שמניתי עד כה אינו אמין.

אני יודעת משהו על הקשבה לסיפורים של אנשים אחרים. בקצה של סיפור כזה צריך להיות משהו למספר: לפעמים תובנה. לפעמים הרגשה של "כמו חברות" בלי ההתחייבות. לפעמים כל אחד מהצדדים תורם סיפור ויש הדדיות בהקשבה וגם בסיפור. שום דבר מאלה לא מתקיים בספר הזה: לא הדדיות, לא תובנה יוצאת דופן גם לא מראית עין של חברות. זה ספר שהרגשתי שהוא עובד עלי: מבטיח ולא מקיים. ומה כתוב על הכריכה האחורית: "לו היו החיים הוגנים, קאסק היתה זוכה בכל פרס אפשרי" (אובזרבר) אני חושבת שלו החיים היו הוגנים, לא הייתי מבזבזת את זמני על שק המלים השרלטני הזה.

פתחתי את חופשת פסח והיה כיף. כרגיל עם ספרים - יש את הספר, יש אותך ויש את הנסיבות. רצה המזל והסתדרו כל הכוכבים בשורה. ספר עדין ויפה עם משפטי פנינה פזורים פה ושם. יש בספר תהליך איטי ומדוד שמתוכו ניתן לדלות על המספרת ומה היא חושבת על חייה. מסתבר שניתן להבין עליך הרבה מאוד מתוך מה שאתה מספר על האחר ומה אתה תופס ממנו. אינני יודע אם הספר ראוי לכל הסופרלטיבים בכריכה אבל בהחלט נהניתי. לא חובה אבל היה שווה ת'זמן.

כאחת שמתעניינת בספרות וכתיבה שמתי לב שקיימות חברות או יחידים המציעים את שירותיהם כמורים או מדריכים בקורסים לכתיבה יוצרת.
חלקם מורים, רבים מהם סופרים או פשוט אנשים שכתבו פעם רב מכר ומאז עפו על עצמם. אינני מתכוונת להיות צינית ולהשחיז סכינים, כולנו זקוקים לפרנסה ולהיות סופר, ובכן, אם לא זכית באיזה פרס חשוב או השתתפת בכנס שבו הודו לך אישיים חשובים ורבי מעלה שריפדו לך את הישבן בנוצות ומחמאות, אין מצב שתראה ״געלט״ וחשבון הבנק לא יתפח מעצמו.
תצטרך הרבה יותר ממעבד תמלילים, סבלנות ומוזה כדי לשלם את המשכנתא ולשלוח את הילד לקייטנה.
לכן תפנה לאפיקים נוספים, למקורות אחרים על מנת להשלים הכנסה: מורה, מרצה, מדריך טיולים, סופר צללים וכותב לעיתונים ואם באמת תרצה לרדת נמוך תעסוק אפילו בקופירייטרינג.

בשנים האחרונות אף התפתח לכדי גל צונאמי מאיים, עסק סדנאות הכתיבה.
כל אחד יכול להיות סופר כמו שבעבר כל מי שרצה, יכל היה להיהפך לואן גוך באמצעות ״צביעה על פי מספרים״.
משטח מסויים של הספרה אחת יהיה בצהוב ואזורי השלוש יהיו בתכלת.
כל מה שעליך לעשות הוא לצבוע והנה אתה אמן.
בסדנת הכתיבה תקבל כלים כדי לשפר את כתיבתך, תרגילים כדי לעבד את הרעיונות החבויים בך: היום, בדרך לבית הספר ראיתי חתול דרוס על הכביש. מה זה עושה לך? האם מותו משפיע עליך? האם חייו משולים לחייך?
בואו נדבר על זה רגע. נעשה סיעור מוחות ואחרי כן נשב לכתוב.
אולי בסוף נגלה שהבחורה משמאל היא מורנטה החדשה והבחור מימין, מקסים כמו גורקי. אין לדעת, נכון? ואגב: כולם כבר העבירו את התשלום הראשון?
עשרה צ׳קים ע״ס 300 שקלים ותזכרו שאנו זולים יותר מהאחרים!

עלילת הספר שלפניכם היא בדיוק כזאת: אישה מאירלנד נוסעת בקיץ ליוון להעביר קורס כתיבה יוצרת לעשרה סטודנטים.
כבר במטוס היא פוגשת אדם אמיד המספר לה על חייו, גרושותיו וילדיו.
היא מקשיבה לו ובו זמנית מנתחת לנו, הקוראים, את מהלכיו. מעבירה עליו ביקורת ועושה אנלוגיות לשגיאות בחייו: ״הוא ואשתו נתקפו תחושה עזה של חוסרת תוחלת וחולי, שנבעה בעצם רק מעצירה אחרי חיים של תנועה רבה מדי, כשם שמלחים מרגישים כשהם צועדים על יבשה אחרי שהות ממושכת מדי בים״
כשהיא נוחתת, היא מתאקלמת באי ופוגשת ידיד עבר, עמית לעבודה (סופר כושל שחלם על הוצאה לאור משלו אך כשל בתכנוניו והסתכסך עם סופרים אחרים שאת ספריהם ניסה לתרגם לטובת האוכלוסיה היוונית) והסטודנטים, שלהם היא מעבירה את הקורס.
כל אחד ואחת מהם פותחים את סגור ליבם בפניה, מתוודים על כשלונותיהם ומראות שעדיין רודפים אותם ובאמצעות סיפוריהם, מתגלה באיטיות סיפורה של הגיבורה.
אם להיות לגמרי כנה, אין לי מושג מהו.
לא טרחתי לקרוא את היצירה עד סופה כדי לברר.
הייתי מתוסכלת כבר מקריאת הדפים הראשונים והחלטתי לתת צ׳אנס עד האמצע.
כשהגעתי לשם לקיתי בייאוש מתקדם.
אין ממש קו עלילה לסיפור הזה ומלבד כמה אנלוגיות ומשפטים מנוסחים היטב, הרגשתי כמו תלמידה בשיעור כתיבה יוצרת שלא קיבלה תמורה ניאותה לכספה.
עושה הרושם שהסופרת עשתה רושם רק על העיתון הבריטי היומי ״הגרדיאן״ שכן האחרון כתב: ״הישג מזהיר״
למי? למה? הספר הרגיש לי כמו תרגיל בכתיבה ולא אתפלא אם הגב׳ קאסק לקחה כמה רשימות משורבטות מעברה והפכה אותם לספרות יפה.

זאת לא פרנסה רבותי, זאת עבודה בעיניים.
איתה אני יותר לא רוקדת, צריך טנגו לשניים!

אני : רייצ'ל קאסק צהריים טובים.
רייצ'ל : צהריים טובים, עם מי יש לי הכבוד.
אני : קוראים לי שמוליק ואני רוצה להחליף איתך כמה מילים על הספר שלך קווי מתאר (outline).
רייצ'ל : אין בעיה, קראת את הספר?
אני : כן קראתי אותו עד סופו. הוא אתגר אותי בייחודיות שלו.
רייצ'ל : זה כל מה שיש לך להגיד? בשלב הזה כבר היית צריך לשפוך את הלב בפני ולספר לי על יחסיך עם אשתך, איך אתה מרגיש בגילך המופלג (40+), איפה היית ומה עשית.
אני : בגלל זה הצילום של הקונכיה (במהדורה האנגלית) והאוזן בשדרת הספר (במהדורה העברית)?
רייצ'ל : הקו המרכזי של הספר הוא שהגיבורה (דומה לי דרך אגב) ממגנטת אליה אנשים שמדברים איתה ושופכים בפניה את הלב. הם מספרים לה על הבעיות שלהם האישיות, על מקרים שקרו להם בעבר. הם נחשפים אליה ומתוודים בפניה. לרגעים קטנים אני חושפת קווים שמתארים את הגיבורה.
אני : בגלל זה בכלל נחשפים לשם של הגיבורה רק לקראת סוף הספר כשהיא מקבלת שיחה מהבנק? או שהילד שלה מתקשר אליה באמצע קורס כתיבה יוצרת כי איבד את הדרך לבית הספר?
רייצ'ל : רציתי לכתוב ספר שונה. אני לא יודעת אם שמת לב לזה אבל הגיבורה כמעט ולא שואלת שאלות את האנשים שעימם היא מנהלת שיחות. העלילה נעה על הציר של הווידויים שלהם, על סיפורי התשוקות שלהם והאכזבות. השתדלתי לתת לספר קצב מיוחד.
בסדנת הכתיבה שמעבירה הגיבורה אני נותנת למשתתפים משימה לספר על משהו שקרה להם בדרך לשיעור או סיפור שקשור בבעל חיים. כל אחד מהנוכחים מספר משהו שקרה לו ומקדם את העלילה בציר ייחודי.
אני : יכול להיות שהמטרה של הספר היא להראות את חשיבות ההקשבה בעולם של היום? להראות את המאחד בין בני האדם ושאחרי הכל כולנו עשויים מאותם סיפורים?
רייצ'ל : לא הייתי יכולה לנסח את זה אחרת.
אני : תודה על הזמן שהקדשת לי. הבנתי שהספר הוא חלק מטרילוגיה. נשתמע אחרי שאקרא את הספר השני והשלישי.
רייצ'ל : תודה לך. אבל בעצם לא יצא לי לשמוע שום דבר עליך...נשוי? כמה ילדים? הלו? אתה שם?

כשאמרו לכיפה אדומה לא לדבר עם זרים, והיא בכל זאת דיברה, יצא מזה סיפור נורא מעניין ומותח.
כאן, בספר המדבר על דמות שמדברת עם הזרים אותם היא פוגשת, זה פחות מצליח.

הכתיבה אמנם בסדר גמור, ודי זורמת, כך שבזכותה שרדתי מספר לא מועט של עמודים. אבל הבעיה שלו, היא העלילה עצמה.
שהיא, איך לומר, די משעממת.
ציפיתי לדרמה מעניינת שתתפתח בעקבות המפגש עם הזרים ועם הסיפורים האישיים שהיא שומעת מהם, אבל מה שאותם זרים סיפרו לה, אולי הצליח להחזיק את העמודים הראשונים, אבל ספר שלם ממש לא.

ועל מה הם מספרים לה? על נישואיהם, על ילדיהם, על מקום מגוריהם. על הדברים הפשוטים, הרגילים והמשעממים של החיים. באמת, בשביל זה, אני יכול פשוט ללכת ברחוב, לפגוש איזה מישהו, לשאול אותו מה המצב ואיך החיים, ולשוחח איתו על הא ועל דא - בשביל אני לא צריך לקרוא ספר!
וגם כשהשיחות בספר עוברות לעסוק בנושאים עם יותר בשר, התרחשויות וסיבוכים, עדיין הרגשתי חוסר חיבור מוחלט למה שקורה שם. אולי זה כי תמיד הייתי מסוג האנשים שרכילויות וסיפורים אישיים של אנשים אחרים, לא ממש מעניינים אותו (זו הסיבה גם שאני נמנע ככל האפשר מספרי דרמה גנריים). ואולי גם כי הספר מפוצץ בכמויות אדירות בפרטים אישיים של האנשים שהיא פוגשת, עד כדי כך שזה מכביד על הקריאה, מלווים בשימוש רב מדי ומוגזם בביטויים כמו "הוא סיפר לי", "הוא אמר לי", "הוא חושב ש..." - הוא, הוא, הוא, לפעמים גם היא והם. די כבר, זה מחרפן את השכל!

כמובן שיכול להיות שיש כאן "משהו מעבר" - משהו שאני, כקורא, פיספסתי. לפי הציור על הכריכה, התקציר והשם שלו, הספר עושה רושם של ספר אומנותי. ספר עמוק כזה, עם משמעויות מעניינות על החיים, ולא רק שיחות משעממות בין זרים.

אבל באומנות, כמו באומנות, כל אחד מפרש אותה בצורה אחרת.
ואני בחרתי לפרש אותה כך.