כשאמרו לכיפה אדומה לא לדבר עם זרים, והיא בכל זאת דיברה, יצא מזה סיפור נורא מעניין ומותח.
כאן, בספר המדבר על דמות שמדברת עם הזרים אותם היא פוגשת, זה פחות מצליח.
הכתיבה אמנם בסדר גמור, ודי זורמת, כך שבזכותה שרדתי מספר לא מועט של עמודים. אבל הבעיה שלו, היא העלילה עצמה.
שהיא, איך לומר, די משעממת.
ציפיתי לדרמה מעניינת שתתפתח בעקבות המפגש עם הזרים ועם הסיפורים האישיים שהיא שומעת מהם, אבל מה שאותם זרים סיפרו לה, אולי הצליח להחזיק את העמודים הראשונים, אבל ספר שלם ממש לא.
ועל מה הם מספרים לה? על נישואיהם, על ילדיהם, על מקום מגוריהם. על הדברים הפשוטים, הרגילים והמשעממים של החיים. באמת, בשביל זה, אני יכול פשוט ללכת ברחוב, לפגוש איזה מישהו, לשאול אותו מה המצב ואיך החיים, ולשוחח איתו על הא ועל דא - בשביל אני לא צריך לקרוא ספר!
וגם כשהשיחות בספר עוברות לעסוק בנושאים עם יותר בשר, התרחשויות וסיבוכים, עדיין הרגשתי חוסר חיבור מוחלט למה שקורה שם. אולי זה כי תמיד הייתי מסוג האנשים שרכילויות וסיפורים אישיים של אנשים אחרים, לא ממש מעניינים אותו (זו הסיבה גם שאני נמנע ככל האפשר מספרי דרמה גנריים). ואולי גם כי הספר מפוצץ בכמויות אדירות בפרטים אישיים של האנשים שהיא פוגשת, עד כדי כך שזה מכביד על הקריאה, מלווים בשימוש רב מדי ומוגזם בביטויים כמו "הוא סיפר לי", "הוא אמר לי", "הוא חושב ש..." - הוא, הוא, הוא, לפעמים גם היא והם. די כבר, זה מחרפן את השכל!
כמובן שיכול להיות שיש כאן "משהו מעבר" - משהו שאני, כקורא, פיספסתי. לפי הציור על הכריכה, התקציר והשם שלו, הספר עושה רושם של ספר אומנותי. ספר עמוק כזה, עם משמעויות מעניינות על החיים, ולא רק שיחות משעממות בין זרים.
אבל באומנות, כמו באומנות, כל אחד מפרש אותה בצורה אחרת.
ואני בחרתי לפרש אותה כך.
