כמו שקנאוסגורד הצליח למצוא את המפתח לכספת של ההתאמה, התלכיד בין התזוזות הטקטוניות של הנפש לבין תוויו של הנוף, האקלים, אפרוריות הבניינים, הים, העולם, כך הצליחה קאסק ללכוד את הרובד הסמוי, המאיים, הזרמים התת קרקעיים של ההוויה. לכל מפגש מתלווה התבוננות בו זמנית באדם ובנופים הנראים על פני השטח, ובתשתית הסמויה, התת הכרתית שמניעה את התודעה, את האינטראקציה. אינטראקציה היא ביטוי שאין לו מקבילה בעברית, כי המילה "מפגש" לא כוללת בתוכה את התהליכיות, ההתפתחות, האופן הזורם, הנוזלי, שבו אדם מגיב לאדם ומשתנה ללא הרף מעצם התגובה שהגיב והמענה שקיבל, המבט הצידה, החיוך, הרכינה לפנים, משיכת הכתף, אינספור המחוות שמהן אנו למדים מה האחר חושב עלינו ולאיזה כיוון נושבת בו הרוח, בין אם אל המשך שיחתנו או ממנה והלאה. המילה "יחסים" היא תיאור קפוא בזמן של האופן שבו אדם מסתכל על אדם, אין בו את הנוזליות הכספיתית שנעה בין המוחש והבלתי מוחש, את התהליכיות שטמונה במילה "אינטראקציה". מאותה סיבה תתקשה ביקורת ללכוד את מעשה הקסם החמקמק שעושה קאסק.
קאסק היא רב-אמנית בלכידה בו-זמנית של הקשר בין אנשים, רגע החסד שבמבט ובמגע, ונקודת המגוז, התפר שבין הקשר והתסכול הטמון בו, על סף התפוגגותו. כמו שכתב ארתור מילר, אדם לעולם לא יוכל להבין אדם אחר, אשה את בעלה, בעל את אשתו, אב את בנו, בן את אביו. קאסק היא רב-אמנית בהבנת רגעי השבריריות של הרגע, הפריכות, הסדיקות של היחסים, על התפר שבין הסדיק, כלומר שיש לו פוטנציאל היסדקות, לבין הסדוק, זה שכבר נסדק. קאסק מתעדת את הנקודות המדויקות של ההתפוגגות, שבהן אדם מבין שזהו, נגמר, פג קסם ההיכרות עם האדם שמולו, והפרידה, רגשית ופיזית, היא בלתי נמנעת. לא במקרה כל צימודי הזוגיות בטרילוגיה שכתבה מוטלים בסימן שאלה או ארעיים בהגדרתם, מטבעם, כאילו ארעיותו של כל קשר היא מצב הטבע.
אולי זה נכון, אולי לא. קאסק לא כותבת בשם אג'נדה. היא לא מחויבת להשקפת עולם ג'נדרית, השקפה על זוגיות, כל השקפה אחרת. היא נשארת ברובד התיאורי. זה חלק מסוד הכוח שבכתיבה שלה.
