****



כש<mark>לאוניד פקרובסקי</mark> לועג לך, אתה אמור להרגיש קצת בר מזל. נכון, הוא אולי השומר בחניון של בניין "דייהטסו" ברחוב לה-גוורדיה 1 בתל אביב, אבל הוא נישא ומתעלה עליך בכל פרמטר אפשרי. באינטלקט שלו, בהשכלה שלו, ובעיקר ביכולתו הווירטואוזית והפנומנלית לשוט על כנפי דמיונו ולמצוא את היופי הנשגב שבחיים דווקא בינות לבנייני הבטון העלובים, הלכלוך, פיח המוסכים והחניונים, הניאונים ומכוני הליווי המרופטים.

התחלתי ללמוד רוסית ב-דואלינגו.
עוד לפני כן, הכנתי לי רשימה מצומצמת של שפות שאותן אני מעוניינת ללמוד ולהשתפר אך הבחירה ברוסית הייתה טבעית משום שתמיד רציתי לקרוא את גדולי הספרות בשפתם המקורית.
דוסטוייבסקי, פושקין, צ׳כוב, טורגנייב ובקיצור: כל שונאי היהודים.
האובססיה הבלתי פוסקת שלי, העניין שמשגע אותי מזה השנים הוא ללמוד שפה שבני עמה בזים ליהודים משום שברצוני להבין מהיכן הגיע הרעל והאם ניתן היה למנ

אם יש סופר שמגיעות לו מחמאות הוא ללא ספק <mark>לאוניד פקרובסקי</mark> שהוציא כעת את ספרו השני "פרבולה של הצלחה". את ספרו הראשון והמפתיע קראתי בהנאה ותהיתי אם יהיה המשך והתשובה לכך לא אחרה להגיע בחלוף שנתיים ולכן אני שמח בשבילו ועבור קוראיו, אבל ויש גם אבל. יש סופרים שכיף לקרוא אותם, הם לא מחייבים, מעבירים יפה את משנתם ובכלל אם תרצו הם קיימים על מנת שנוכל להעריך את הגדולים אז מי אנו שנלין.

ספרו השני כמו הרא

נתחיל משם: יש לי מכר, שכבר שנתיים שאני מתחמק מלפגוש אותו. תאמרו, והרי לכל יהודי ישנם כמה וכמה מעבירי-כבישים ומאלצי-תירוצים. אשיב, שאותו מכר ואותה התחמקות ראויות בכל זאת לאזכור, בשל הסיבה: אני מתחמק מהשיחה עמו, דווקא משום שיש בה עונג ועושר.
לא-לא-לא, אל תברחו לי. הנה אני כבר מסביר: אותו ידיד הוא איש שבורך - למרבה הצער - באוצרות ידע, בהבזקות שנינות, בבינה ודעת, ובעיקר בהגשה מושלמת. לשבת מולו, זה פ

היה לי העונג לקרוא לראשונה את אסופת הסיפורים של <mark>לאוניד פקרובסקי</mark>. זכורה לי כתבת הטלוויזיה באחד הערוצים אודות שומר בחניון, עולה חדש מחבר העמים, שכותב סיפורים נפלאים מתוך הבודקה בכניסה לחניון. פקרובסקי הוא סופר יצירתי, בעל השכלה רחבה ויש לו מקום ראוי ביותר בין מיטב סופרנו. למרות שאינני מבין מילה ברוסית (טוב, כמה קללות כמו כולם...) אני מרגיש שהמתרגמים עשו כאן עבודה מעולה.

ליאוניד <mark>פקרובסקי</mark> וסיפור הסינדרלה שלו פרצו לעולם התקשורת לפני כשנה. אולי גם אתם זוכרים את הסיפור המדובר על העולה הוותיק שעבד כשומר וכתב סיפורים בבודקה שלו, עד שהתגלה בדרך מקרה ע"י בני ציפר מעיתון הארץ. מאז הזמן חלף, ההייפ התקשורתי דעך והספר הגיע לידיי. בד"כ אני לא קוראת רבי מכר וספרים מדוברים מדי בתקשורת, אך בגלל הביקורת המצוינת של חמדת החלטתי לתת לספר צ'אנס והופתעתי לטובה, מאוד לטובה. הייפ או לא ה

זהו סיפור סינדרלה של הסיפורת הישראלית העכשווית ,אבל לא בטוח שהסוף הנו בבחינת :"עושר ואושר עד היום הזה ".
וכך מתאר המחבר ליאוניד <mark>פקרובסקי</mark> בסיפורו הראשון -"בודקה ":

"היה היה בממלכה אחת, במדינה מזרח-תיכונית דמוקרטית אחת, שומר. ישב השומר ימים רבים בבודקה אשר נמצאת בחלק הדרומי של עיר ים-תיכונית יפה בתוך חניון בטון. השומר לא אהב את הבודקה, היא הזכירה לו צינוק בבית הסוהר... לעתים היה השומר מפנה שאלה

מבלי למרוח את כולם במילים אני חושב שמר <mark>לאוניד פקרובסקי</mark> מביא לנו כאן מקבץ סיפורים הכתובים בגאוניות ספרותית שהיא בעצם תערובת מזוקקת של ספרות קלסית אינטלקטואלית אשר יוצרת יצירת אומנות אקלקטית מרהיבה!

מומלץ בחום

בלי ספק הסיפורים האלה שופעים קסם.
אין הם דומים לסיפוריהם הקצרים של צ'כוב או גי דה מופסאן, שכן הם שזורים בחייו של <mark>פקרובסקי</mark> עצמו בדרך זו או אחרת. בעת שקראתי אותם חשתי שאני פוסע על איזשהו קו המפריד בין מציאות חייו של המחבר לדמיון . הוא עובד כשומר ברחוב דובנוב 10 בתל אביב – בית אמות משפט, בו ממוקם גם בית הקפה 'אלתרנתיב'. את הפרט הזה אני כבר שיננתי ואני יורה אותו גם אם יעירו אותי בשלוש בלילה וישאלו א