ביקורת ספרותית על עשר אגורות מאת לאוניד פקרובסקי
ספר טוב

---

בלי ספק הסיפורים האלה שופעים קסם.
אין הם דומים לסיפוריהם הקצרים של צ'כוב או גי דה מופסאן, שכן הם שזורים בחייו של פקרובסקי עצמו בדרך זו או אחרת. בעת שקראתי אותם חשתי שאני פוסע על איזשהו קו המפריד בין מציאות חייו של המחבר לדמיון . הוא עובד כשומר ברחוב דובנוב 10 בתל אביב – בית אמות משפט, בו ממוקם גם בית הקפה 'אלתרנתיב'. את הפרט הזה אני כבר שיננתי ואני יורה אותו גם אם יעירו אותי בשלוש בלילה וישאלו איפה עובד פקרובסקי). כמעט בכל סיפור אנו חוזרים למקום הזה בדרך זו או אחרת ומשם זורמים תובנותיו, הגיגיו, הרפתקאותיו של המאבטח המיוחד הזה, תוך שהם מצליחים להגיע לנקודות עמוקות של מציאות חיינו כאן ולרתק בחוכמתם ופשטותם.


כשקוראים את פקרובסקי ניכרת התחושה כי הכתיבה שלו אינה של סופר מקצועי. האמת שבהתחלה לא ידעתי איך "לאכול" אותו. היא כאילו נונשלנטית, לא מתאמצת והמחבר אינו מלא מעצמו כגאון נשגב. הוא כותב לאנשים. סיפוריו חכמים, מעשירים ואינטליגנטיים אך לא נוכחת בהם אותה התחכמות שניתן לפגוש אף אצל הגדולים שביוצרים.


לא כל הסיפורים שווים ברמתם ואיכותם. לצד יצירות מצוינות כ'עשר אגורות', 'שורה פלשמורה', 'יידיש', 'גיליוטינה' ורבים אחרים הספר מכיל תוצרי נפל של ממש לטעמי, שאף גרמו לי להתעצבן קמעה כשקראתי אותם. לדוגמה יש סיפור בו הסופר משבח את הרכב היפני 'מיאטה' – ללא שום פואנטה. או סיפור אחר בו הוא חולק עם הקורא איך חיפש מכונית יד שנייה המונית ופשוטה. לא מצאתי שום ייחוד או ריגוש לא במכונית ולא בכל המסביב.

אז איך הספר כולו? זה כמובן עניין של טעם. אם לדון אותו לחומרא ניתן לטעון כי הכנסת סיפורים מיותרים וסתמיים פוגעת באיכותו ואין הדבר ראוי – יש להשאיר את היצירות הלא אפויות בחוץ ולא לדחוף כל סקיצה או מחשבה שהסופר כתב מתישהו לאוסף.

ואם נבחר לפסוק לקולא, אז נאמר כי רוב היצירות בהחלט טובות ויש ביניהן אף מצוינות וגם באלה הפחות טובות עדיין ניכר קסם כתיבתו של המחבר.

מכיוון שהתענגתי מאוד על האוסף, אני בוחר באפשרות השנייה.

את אחרית הדבר לספר כתב בני ציפר מ"הארץ":

"...אנחנו הישראלים בעברית, כל כך התמכרנו לסגנון הסיפור הקצר האמריקאי, שכולו ויזואליות והרוצה להדמות לסרט קצר, שפתאום ז'אנר כל כך אחר של סיפור מכניס אותנו לאי שקט. פתאום אנחנו נזכרים, בזכותו של פקרובסקי, שאפשר לכתוב סיפורים שלא לפי הכללים הנלמדים בסדנאות הכתיבה ואפילו בניגוד לנלמד שם. שלגמרי לגיטימי ואולי גם אפקטיבי יותר, שסיפור יתרחש לא בעין אלא בתוך הראש, לא ינסה לחקות סרטים קצרים אלא יחקה דברים ששכחנו מהם. למשל: יהיה סוג של דיאלוג סוקראטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה."

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על עשר אגורות