נתחיל משם: יש לי מכר, שכבר שנתיים שאני מתחמק מלפגוש אותו. תאמרו, והרי לכל יהודי ישנם כמה וכמה מעבירי-כבישים ומאלצי-תירוצים. אשיב, שאותו מכר ואותה התחמקות ראויות בכל זאת לאזכור, בשל הסיבה: אני מתחמק מהשיחה עמו, דווקא משום שיש בה עונג ועושר.
לא-לא-לא, אל תברחו לי. הנה אני כבר מסביר: אותו ידיד הוא איש שבורך - למרבה הצער - באוצרות ידע, בהבזקות שנינות, בבינה ודעת, ובעיקר בהגשה מושלמת. לשבת מולו, זה פ

ליאוניד פקרובסקי וסיפור הסינדרלה שלו פרצו לעולם התקשורת לפני כשנה. אולי גם אתם זוכרים את הסיפור המדובר על העולה הוותיק שעבד כשומר וכתב סיפורים בבודקה שלו, עד שהתגלה בדרך מקרה ע"י בני ציפר מעיתון הארץ. מאז הזמן חלף, ההייפ התקשורתי דעך והספר הגיע לידיי. בד"כ אני לא קוראת רבי מכר וספרים מדוברים מדי בתקשורת, אך בגלל הביקורת המצוינת של חמדת החלטתי לתת לספר צ'אנס והופתעתי לטובה, מאוד לטובה. הייפ או לא ה

זהו סיפור סינדרלה של הסיפורת הישראלית העכשווית ,אבל לא בטוח שהסוף הנו בבחינת :"עושר ואושר עד היום הזה ".
וכך מתאר המחבר ליאוניד פקרובסקי בסיפורו הראשון -"בודקה ":

"היה היה בממלכה אחת, במדינה מזרח-תיכונית דמוקרטית אחת, שומר. ישב השומר ימים רבים בבודקה אשר נמצאת בחלק הדרומי של עיר ים-תיכונית יפה בתוך חניון בטון. השומר לא אהב את הבודקה, היא הזכירה לו צינוק בבית הסוהר... לעתים היה השומר מפנה שאלה

****



כשלאוניד פקרובסקי לועג לך, אתה אמור להרגיש קצת בר מזל. נכון, הוא אולי השומר בחניון של בניין "דייהטסו" ברחוב לה-גוורדיה 1 בתל אביב, אבל הוא נישא ומתעלה עליך בכל פרמטר אפשרי. באינטלקט שלו, בהשכלה שלו, ובעיקר ביכולתו הווירטואוזית והפנומנלית לשוט על כנפי דמיונו ולמצוא את היופי הנשגב שבחיים דווקא בינות לבנייני הבטון העלובים, הלכלוך, פיח המוסכים והחניונים, הניאונים ומכוני הליווי המרופטים.

התחלתי ללמוד רוסית ב-דואלינגו.
עוד לפני כן, הכנתי לי רשימה מצומצמת של שפות שאותן אני מעוניינת ללמוד ולהשתפר אך הבחירה ברוסית הייתה טבעית משום שתמיד רציתי לקרוא את גדולי הספרות בשפתם המקורית.
דוסטוייבסקי, פושקין, צ׳כוב, טורגנייב ובקיצור: כל שונאי היהודים.
האובססיה הבלתי פוסקת שלי, העניין שמשגע אותי מזה השנים הוא ללמוד שפה שבני עמה בזים ליהודים משום שברצוני להבין מהיכן הגיע הרעל והאם ניתן היה למנ

בשביל לכתוב צריך לא פעם לתפוס מקום שקט בבית או להרחיק לכת כדי שהמוזה תשרה עלינו. לפקרובסקי זה קרה בבודקה שבו הוא שמר והתוצאה היא אוסף הסיפורים הזה שהפכו לספר. לספר הזה הגעתי בעקבות הסרט ששודר בערוץ 8 שבו פקרובסקי מספר על עבודתו כשומר ועל הסיפורים שכתב . פקרובסקי עלה לארץ מרוסיה ב-1991, בהשכלתו הוא בעל תואר שני בתולדות אומנות. התרבות הרוסית ניכרת בסיפוריו לצד אבחנות על התרבות הישראלית. באוסף יש כ

מאוד רציתי להנות מהספר הזה. בגלל האהבה שלי לספרות רוסית ולספרות מהגרים, לסיפורים קצרים, ובגלל הסיפור הפרטי הדי מופלא של הסופר.
אבל בשילוב המדובר בין הנשגב לבנאלי, מצאתי בעיקר את הבנאלי.
זאת בנוסף לכמה אמירות קצת מקוממות על נשים, מזרחים, ערבים ובקיצור כל מי שאיננו רוסי, כך שדי מהר מצאתי את עצמי מקווה לסיומו של הספר. לשמחתי הוא לא שאב מהאבות המייסדים של הספרות הרוסית, אותם הוא כל כך מעריץ, את אור

ספר פיוטי ונפלא על שגרת חיים רגילה של אנשים שלרוב נשארים שקופים: מאבטחים, מנקים, גננים, זונות וכו'
לאוניד פוקרובסקי מצליח לתאר רגעים קטנים בדייקנות מופלאה ויחד עם זה לסקור עוד כל כך הרבה נושאים בבת אחת נשגבים יותר או פחות.

משאיר טעם של עוד.

אם יש סופר שמגיעות לו מחמאות הוא ללא ספק לאוניד פקרובסקי שהוציא כעת את ספרו השני "פרבולה של הצלחה". את ספרו הראשון והמפתיע קראתי בהנאה ותהיתי אם יהיה המשך והתשובה לכך לא אחרה להגיע בחלוף שנתיים ולכן אני שמח בשבילו ועבור קוראיו, אבל ויש גם אבל. יש סופרים שכיף לקרוא אותם, הם לא מחייבים, מעבירים יפה את משנתם ובכלל אם תרצו הם קיימים על מנת שנוכל להעריך את הגדולים אז מי אנו שנלין.

ספרו השני כמו הרא