ביקורת ספרותית על חוף מנהטן מאת ג'ניפר איגן
ספר טוב

---

לפעמים מתחשק לי לנתח את הטקסטים הכתובים על הכריכות האחוריות של הספרים. לפעמים בתור בחינה של "אמת בפרסום", ההתאמה בין הטקסט האחורי ובין הספר הלכה למעשה. לפעמים סתם, בתור טקסט לכשעצמו. מעניין אותי מי הם האנשים שהתפקיד שלהם לכתוב את הטקסטים האלה, אבל בניתוח האישיות העולה נעסוק בפעם אחרת. הספר "חוף מנהטן" עובד טוב עם בחינת הכתוב על הכריכה האחורית שלו.

יש בו ארבע פסקאות ואני אתחיל עם פסקה מספר 2:

===
צעד אחר צעד, בנחישות מהולה בכאב, תקים עצמה אנה מן השברים ותבחר לעצמה קיום כפול הנע בין שני קטבים – הים והיבשה. היא תחתור תחת האפשרויות הדלות הניצבות בפניה בשנות הארבעים של המאה שעברה, ותתעקש להצטרף לצוות המכשיר את ספינות המלחמה האמריקאיות לקראת שובן אל החזית. יותר מכך, אנה קריגן תהפוך לאמודאית הראשונה בצי.
===

טוב, אז ככה. יש כאן אנה. אנה קריגן, שהיא צעירה שחיה בניו יורק בשנות מלחמת העולם השנייה. היא עובדת בשירות הצי, בין הנשים האמריקאיות הראשונות המורשות לעסוק בעבודות גבריות מהסוג הזה, כי נזקקו להן היות והגברים נקראו לחזית המלחמה, ויש צורך בכוח עבודה, נשים, שחורים ומיעוטים אחרים שעד כה לא נספרו ולא נחשבו. העבודה במדידת חלקים המיועדים לבניית אוניות היא מתישה ולא מאתגרת את החוש הטכני המפותח של אנה, והיא מפלסת את דרכה והופכת להיות אמודאית - אישה שצוללת בשירות הצי ומסייעת לשיקום אוניות. זה סיפור שאכן יש בו עניין, ומבוסס על סיפור אמיתי, על תחקיר מעמיק, כולל ריאיון שקיימה המחברת עם האמודאית הראשונה (האמיתית) בצבא ארצות הברית.

האם יש כאן "צעד צעד, בנחישות מהולה בכאב" שבה אנה "מקימה עצמה מן השברים"? צר לי, אני לא ראיתי את זה ככה. נכון, כדי להכניס את אנה לנמל נדרש רקע קשוח וקצת עצוב, אבל בזה זה נגמר.

אז נתחיל מההתחלה. אנה קריגן חייה עם אבא שעובד בכל מיני מקומות מסתוריים, ועם אמא שפעם היתה נערת מקהלה, אבל כבר מזמן לא. יש לה אחות בשם לידיה, שהיא נכה קשה, מה שקצת מייאש את כל בני המשפחה. ואז אבא של אנה נעלם, נוטש, פשוט לא חוזר הביתה, אמא שלה מאמינה שהוא עוד ישוב, אבל בינתיים צריך לפרנס את המשפחה שנותרה. זה מה שמביא את אנה, בעלת החוש הטכני, כאמור, אל הנמל. אנה מתמודדת עם בוס מתעמר, נשים נשואות שאינן מתחברות איתה, לוח זמנים אכזרי שמשאיר מעט מאוד זמן לנוח ולאכול, ועבודה משעממת שדורשת דיוק ועירנות, ואז היא פוגשת את נל, ובעקבות החברות עם נל מגיעה לכל מיני מקומות, ובעקיפין גם לרעיון הצלילה.

נמשיך אל פסקה מספר 3:
===
חוף מנהטן היא יצירה רבת עוצמה המתקיימת מעל ומתחת למים. אין בה אבות מתפקדים, אך יש בה כוחות טבע המנהלים את העולם. אין בה אור מנחם, אך את החושך מסלקת לעתים שמש החודרת מבעד לעננים. ויש גם סיפור אהבה אסור שקם ונהיה ומערבל הכול, ופלנקטון המאיר את המים העכורים, הסמיכים, בזוהר נוטע תקווה.
===

כמה הגזמות, אללי. זה ספר על תקופה קשוחה, עם אנשים ברמות כאלה ואחרות של קשיחות. תקופה ששינתה את העולם מהרבה בחינות. האפשרות של אנה לצאת לעבודה היא צורה אחת של שינוי, הפתח שניתן לה להיות אמודאית הוא צורה שנייה, וההריון שלה במהלך הספר מראה על דרך שלישית של שינוי, הדרך שבה החברה רואה אשה שמגדלת ילד מחוץ לחיי הנישואים. האם זה "זוהר נוטע תקווה"? לא ברור. אלה שינויים שחלקם היו שינויים לטובה, בתוך מלחמה עולמית שהיה בה בעיקר חושך גדול.

פסקה 4 היא די פשוטה, אתייחס אליה לפני המעבר לפסקה 1:
===
ג'ניפר איגן, ילידת 1962, היא מחשובות הסופרות האמריקאיות הפועלות כיום. ספרה מפגש עם חוליית הבריונים זיכה אותה בפרס פוליצר. חוף מנהטן, שזכה לשבחים רבים מיד עם צאתו לאור, הוא הרומן ההיסטורי הראשון שכתבה.
===

לא זכרתי את זה כשלקחתי את הספר מהספרייה, אבל כבר קראתי ספר שכתבה אייגן. לא את "מפגש עם חוליית הבריונים", אלא ספר אחר, בשם הקרקס הנסתר, שיצא בהוצאת עם עובד ויש לו כריכה מהממת ממש, וחיבבתי אותו. גם שם יש יחסים של הגיבורה עם אמא קיימת, עם אבא נעדר, ועם אחות שמתה, אבל זה משהו שאני רואה עכשיו בדיעבד. חוף מנהטן הוא שונה, כי הוא רומן היסטורי, כלומר לא רק מתאר אווירה ותרבות והיסטוריה, כמו שקורה ב"הקרקס הנסתר" אלא מתאר אירועים שהתרחשו, ונצמד, או מנסה להיצמד, לעובדות.

עכשיו צריך להתייחס לפסקה מספר 1:
===
מפגש גורלי אחד ישנה את חייה של אנה קריגן לעד, אבל בגיל 12 – אין לאנה סיכוי להבין מה היא רואה. המפגש של אביה עם דקסטר סטיילס יתפענח רק מקץ שנים, כשהאב ייעלם כאילו בלע אותו האוקיינוס, כשהמשפחה תתפורר, כשזיכרון האחות האהובה, השואפת לראשונה את ריחו של הים הגדול, יצוף ויעלה וישבור את הלב.
===

מה, מה, מה, מה. כל הסיפור של אנה הוא סיפור מעניין, הגיוני, לכיד, מה שרוצים מרומן היסטורי. כל מה שקשור לדקסטר סטייילס הורס את זה. טוב, יש כאן קצת הצצה לעולם הפשע, מילא. אבל זה לא טריגר שמניע את העלילה ולא צריך להיות. אבא של אנה יכול להעלם בלי כל הקטע עם דקסטר, והחלקים שבהם מוצג רק דקסטר מול מי-שלא-יהיה - חמיו, אשתו, ילדיו, עסקיו, לא משנה מה, רק מבלבלים והופכים את הסיפור לסמטוכה.

בשורה התחתונה, כריכות אומרות חלק מהאמת ולא את כולה. הספר טוב פלוס, אפילו כמעט טוב מאוד, אפילו למי שלא מאוד אוהב רומנים היסטוריים. זו תקופה מספיק קרובה אלינו כדי שלא תחשב "היסטורית" אלא סתם דרמה טובה. אבל אל תנסו להבין את הקטע עם דקסטר סטיילס ומה תפקידו. אפילו איגן לא הבינה אותו.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על חוף מנהטן