ביקורת ספרותית על חוף מנהטן מאת ג'ניפר איגן
ספר טוב

---

#
זה הספר השלישי של איגן שאני קוראת. משני הקודמים, "מפגש עם חוליית הבריונים" ו"הקרקס הנסתר" לא התפעלתי במיוחד. כלומר פוליצר, סופרת נחשבת וזה, אבל אני הרגשתי את המאמץ "להיות מיוחדת" בראשון ועוד יותר מאמץ לעמוד בסטנדרטים של הראשון, בשני. די היססתי לפני שקניתי את הספר הזה באחד המבצעים השווים של סטימצקי והוא עניין אותי מהמילה הראשונה ולא הירפה עד הסוף. הוא לא מאומץ, לא מתיימר, עם תחקיר מצויין. כאן הכתיבה הטובה של איגן אינה הסיבה היחידה לשבח את הספר. אחד המצויינים שקראתי לאחרונה.

זה רומן היסטורי, שההיסטוריה שלו אינה כה רחוקה ואיגן הצליחה לדבריה לשוחח עם אנשים שחיו ופעלו בזמן עליו כתבה. הוא מתרחש לקראת ובתוך ימי מלחמת העולם השניה בניו יורק. הדי המלחמה אמנם נשמעים, וגם האווירה התרבותיתהמקיפה את ההתרחשות. מוסיקה, מועדונים, תלבושות. אמריקה יוצאת לאיטה מהשפל הגדול, ו"עמך" עדיין מתקיימים בקושי. העולם התחתון, שאמריקה גידלה וטיפחה עם חוק היובש, מתפתח בעקבות המלחמה והיציאה מהשפל וכמו בכל מקום – הפשע מקדים מאד את אכיפת החוק. אנה היא הגיבורה של הסיפור, בת לאם נערת מקהלה ב"זיגפריד" בעברה ולאב שהוא סוג של "מסדר" אצל בוס בעל עסקים לא כשרים.

כשקראתי היתה לי הרגשה של תחקיר מעמיק ורציני שנעשה עבור הספר. יכול להיות, כמובן, שאני טועה כי רוב הסיפור לא היה מוכר לי וחלקו שכן היכרתי התבסס כמובן על ספרים. אין לי שום ידע על העולם התחתון בניו יורק בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. לא היה לי שום מושג על העבודה שנפתחה בפני נשים במספנה ובנמל משעה שאמריקה הצטרפה למלחמה והגברים שעבדו בו גוייסו. זו הפעם הראשונה ששמעתי על עבודת האמודאים בצלילה – מחליפת הצלילה בת 90 הקילו, נעליים שבקושי רב אפשר היה להרים, קסדה מוברגת ששיקעה את עצמות הכתפיים, צינור אווירשמחובר לאמודאי והתקשורת איתו באמצעות משיכות... פשוט מרתק.

איגן הוכיחה לי שסופר/ת יכול להפתיע אותי כהוגן גם אחרי שקראתי כמה ספרים לא מלהיבים במיוחד שכתב/ה. בפעם המי יודע כמה היא הוכיחה לי שדעה קדומה אינה משהו שכדאי לטפח. ובעיקר – תמיד כדאי לתת עוד צ'אנס. איגן כתבה בז'אנר שלא כתבה בו קודם, נפטרה מהגימיקים של ספריה הקודמים שקראתי וזכיתי לחוויית קריאה נהדרת.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על חוף מנהטן