וואו איזה ספר, איזו כתיבה סוחפת של פיליפ רות. דמויות מרתקות, סיפור חזק ומאד אמריקני על תקופת המקארתיזם של שנות החמישים. הגיבורים יהודים, בני הדור השני שנודלו בארצות הברית להוריהם שהיגרו מאירופה וטיפסו בציפורניים במעלה הסולם החברתי. איירה רינגולד הוא בריון גבוה וחזק מניוארק בניו-ג'רזי שנשבה בקסם הרעיונות הקומוניסטיים אבל בהיפוך גורלי-מעמדי הופך לכוכב-רדיו ומתחתן עם כוכבת הוליבודית של הקולנוע האילם. פנטזיה על נושא רומנטי? לא ממש... יותר גיהנום של חיי נישואים על רקע אמריקה המתועשת והמעמדית. המספר הוא נתן צוקרמן, בן דמותו של רות (או סוג של אלטר-אגו) שהיה תחת השפעתו החזקה של איירה, עד ההתפכחות הבלתי-נמנעת. אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה, אני מצטער ששכחתי את פיליפ רות, איזה סופר גאוני, כל כך יהודי וכל כך אמריקני.

סיימתי ממש עכשיו, ספר שכתוב כחליפת מכתבים בין כמה דמויות - סופר צרפתי נחשב ושחקנית קולנוע יפהפיה ומפורסמת עם עבר של מסוממת ודמויות נוספות.
אין ממש עלילה אלא יותר חשיפה הדרגתית של הקשרים המורכבים בין הדמויות, כאשר המניע הוא חשיפה של הטרדה מינית בעידן ה-"מי טו" בצרפת של ימי הקורונה. כתיבה מדויקת וחסרת מורא של דפנט, כמו בספרה הקודם שקראתי (ורנון סובוטקס). אבל איכשהו... נראה לי ספר פחות שלם וטוב מקודמו, והקשרים בין הדמויות מאולצים וחותרים לפתרון שבעיני לא ממש מחזיק, מעין גאולה דרך ההיטהרות מהדברים המזיקים (מין, סמים, אלכוהול). אבל הסגנון הבוטה "ישר לפנים" בהחלט מחזיק לכל אורך הספר ומהנה מאד. אולי זה יומרני לקרוא לה הגירסה הנשית של מישל וולבק, והיא בטוח לא תאהב את ההגדרה, אבל יש דמיון בכתיבה הסוחפת וחסרת המעצורים.

ספר שמתרחש במלחמת וייטנאם 1963-1970 עם אפילוג ב-1983, סיפורן של כמה דמויות שגורלן שזור זו בזו ובאימי המלחמה ההיא. כתיבה משובחת, דיאלוגים בסגנון המינגווי, והתחושה של טירוף המלחמה מהדהדת את "לב המאפליה" של קונרד כפי שהומחז בסרטו של קופולה "אפקוקליפסה עכשיו". התחלתי את הספר ממש בשבוע בו החלה המלחמה, והפרקים שעוסקים במלחמה של האמריקאים במנהרות של הוייטקונג נראתה לפתע כל כך אקטואלית שזה מדהים ובמידה רבה מזעזע. קשה "להמליץ" במובן הרגיל של המילה אבל זה לא ספר מלחמה שגרתי, העלילה מתפצלת ונעה בין ארה"ב לדרום-מזרח אסיה וסוחפת את הקורא באינטנסיביות של הארועים ובהשפעתם של אלה על הדמויות. או שג'ונסון עצמו היה חייל וחווה את זה בעצמו שם, או שהוא תחקר להפליא כמה מהלוחמים שם... אמינות ממש גבוהה.

לדעתי אחד הגרועים של מורקמי. עלילה עם פוטנציאל שלא הולכת לשום מקום, מסתובבת במעגל וחוזרת למוטיבים של בור עמוק, הזיות מציאותיות ("ריאליזם פנטסטי", חיפוש עצמי ללא מסקנה - ובעיקר תוך פיזור שמות מותגים של ויסקי, מכוניות, מוסיקה קלאסית ואומנות. התוספת של נגיעות היסטוריות למלחמת העולם השניה והאנשלוס בווינה תפורה בתפרים גסים, ואינה מוסיפה דבר לעלילה או להבנת המניעים הנסתרים של הצייר הזקן. כהרגלו מורקמי מתאר בשוויון נפש ריאליסטי יחסים מורכבים בין גברים ונשים, ומשאיר את הכל אניגמטי למהדרין, אבל היי - יש שמות של רחובות בטוקיו! בקיצור, ביעיני ספר מזויף שכל אחד מגיבורי ספריו הקודמים היה משליכו בשאט נפש.