"אפשר להביט על תולדות חייו של לאון כעל שלוש שכבות של תל ארכיאולוגי. בשכבה הקדומה נמצאים אתו אשתו הדס ובנו צוף.בשכבה מעליה, של חייו אחרי גיל ארבעים - ושבע, הצטרפה אליהם כצלע רביעית הבנקאית שלו, ליזה חדד, ובמשך שנתיים התקיים שם רומאן של אחר - צהריים, כמעט בהיסח הדעת, לצד הנישואים.השכבה השלישית היא משקעי השיטפון שהתחיל ביום שחדד, בעלה, ראה אותם, וליתר דיוק בשעת דמדומים חמימה שבה שמע לאון מליזה כי הכל נגמר, והתאהב בה נואשות". השכבה השלישית הזאת שבה מגלה לאון שחייו הישנים תמו, היא שעומדת בלב הרומאן של יגאל סרנה.בתי - הקפה שמאבטח בפתחם, מלון קטן שחלוננו רועד מפיגוע, השטחים הבוערים, תל אביב הנמלטת מן החרדה, הם זירות ההתרחשות של הרומאן, והעלילה הישראלית מסתחררת בעלילת הנפש ומתגברת אותה. לאון הוא צלם עיתונות המצלם אקטואליה, אך הוא בעל מודעות אמנותית, ובכל תצלום שלו יש משהו נוסף:שוב ושוב מספרים לו התצלומים שלו דבר מה שלא ידע בשעה שצילם אותם. הוא הצלם שצילם אותם.הוא הצלם של ההיעדרות, של האימה הגוברת מפני ההיעלמות בסביבות גיל חמישים, של קריאת - התיגר עליה.

יגאל סרנה

תל אביבי, יליד 1952 עיתונאי שטח וסופר. אב לשניים, בן ובת. איש חסר שקט. בגיל 50 התגבר האי שקט לכדי שיטפון. צצו שאלות שתבעו תשובה מיידית. התרחשה רעידת אדמה ביתית שמתוכה צפו ועלו תשובות חדשות. מסקרנות. "דברים שמתפרקים", אומרת פמה צ'ודרון, "הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי". ... המשך לקרוא

שם הספר
מקום של אושר
מוזונגו - סיפורו של המטוס שנפל על הרי הירח
יונה וולך - מהדורת 1993 - כריכה קשה
צייד הזכרון