ביקורת ספרותית על צייד הזכרון מאת יגאל סרנה
ספר טוב

---

זיכרון ושכחה

לעתים אנו מבקשים להציף זיכרונות מודחקים בשעת משבר ותהייה לעתידנו. האם זיכרון מהעבר עשוי לסייע במציאת הדרך כמגדלור בסערת הנפש?

היסטוריונים כסוכני זיכרון, מנסחים זיכרונות כהכללה מחקרית ואינטלקטואלית, הגורמת תחושת ריחוק. הסופרים לעומתם, מתארים זיכרונות באמצעות מגוון תחושות אישיות, שמחה ועצב, אהבה ושנאה, בושה וגאווה, תיאורים המחברים אותנו לחוויית הזיכרון בצורה מוחשית ורגשית.

יגאל סרנה, עוסק בזיכרון דרך ספר ששמו מהווה הצהרת כוונות, צייד הזיכרון. האם הצייד הוא סרנה השותל רסיסי ביוגרפיה אמתית לספרו, או סרנה הכותב על דמות אחרת שיש בה יסוד אמת? האם הזיכרון הנע כספירלה, אחורה וקדימה בין שני זמנים וסיפורים שונים, מפרש את סרנה ואת העלילה?

גבר אנונימי נפרד מאשתו הראשונה, סיפור אהבה שעדיין נשאר פתוח ומייסר, הגורם לתחושת בדידות מעיקה. בתקופה שבה הוא מצוי במשבר ובאי סדר בחייו, פונות אליו שתי אחיות מבוגרות, ומבקשות ממנו להתחקות אחרי סוד אפל במשפחתן, רצח שקרה בכפר לפני שנים רבות בין אחים ואישה, הורי האחיות, המוסיף להעיב על מי שנותר בחיים. הגבר הבודד נשאב לתוך העלילה האפלה, באופן שבו חייו וחיי האנשים הזרים, שאת קורותיהם הוא חוקר מתערבלים. זהו מסע לחיפוש אחר זיכרון עבר אפל, הנוגע בחייו של הגבר הזר. האם חיטוט בעבר יביא גאולה לשתי האחיות הקשישות ולגבר האלמוני, סופר או עיתונאי פרשיות נעלמות, הנמצא בנקודת משבר בחייו?

בספר הזה מצאתי את עצמי הופך לצייד הזיכרון, מנסה להתחקות אחרי הביוגרפיה של סרנה, ובאמצעותה לנסות ולהבין את האופן בו היא מחלחלת לספרו, ומגדירה את זיכרון בני דורי?

צייד הזיכרון והביוגרפיה של סרנה, מתארים זיכרון היסטורי ואישי מעניין ומעיק כקופסא השחורה של בני דורי. הורינו נושאו את טראומת השואה, את התלישות מאירופה וממשפחתם ומעבר טראומטי אל ארץ קשה, זרה וחמה, למחסור ומלחמה מכוננת. אנחנו לעומתם, גדלנו לתוך אופוריית ששת הימים ובהמשכה חווינו את טראומת כיפור. בביוגרפיה על יונה וולך סרנה עסק, בהיסטוריה גדולה המשתלבת בזיכרון אישי. הספר הזה עוסק בהיסטוריה וזיכרון אינטימי המבארים אחד את השני.

סרנה כתב את הספר זמן מה לפני שתקף אותו משבר גיל החמישים, במהלכו הוא עזב את הבית והלך לחיות בבדידות חדר הסטודיו שלו. הוא חש שלאמו היה סוד גדול מעברה, אותו היא הסתירה מילדיה, העובדה שהייתה לה משפחה אחרת. אחר כך היגיע משבר הזקנה של אימו שהפכה סיעודית ובכך המחישה לו את משבר התבגרותו.

סרנה כתב ב- 2011, את יד ענוגה, המושתת על הביוגרפיה של אימו, בכתיבתה הוא ניסה להיות צייד הזיכרון של חייה וחייו. בצייד הזיכרון, רקח סרנה את הביוגרפיה שלו עם ביוגרפיה אחרת.

צייד הזיכרון מושתת על סיפור אמתי. בשנת 1936, ירה השומר של מושב עין ורד, באחיו ובאשתו, שהצליחה להשליך את עצמה על התינוק ולהצילו. אחר כך הוא התאבד. שני האחים נהרגו, האם החלימה ונישאה שנית. יהודית לוין הבת התייחסה לבעלה השני של אימה כאביה הביולוגי, למרות שאין ודאות באבהותו, משום שלאימה היו אהבות נוספות כולל הפרש האנגלי. האח שניצל מהרצח ייהרג מאוחר יותר בתאונת מטוס כטייס בחייל האוויר. הטרגדיה המשולשת הזאת ליוותה את חייה של יהודית, אך היא לא סיפרה על כך לאיש, היה זה סודה. בשלב מסוים של חייה היא פנתה לסרנה ובקשה ממנו להתחקות אחר סודה האפל של משפחתה. סרנה ביצע תחקיר מעמיק, הכולל נבירה בארכיונים. כשיצא ספרו צייד הזיכרון, לא קישרו את עלילת הספר ליהודית לוין הציירת.

יהודית לוין הציירת, הושפעה מהמורה הכריזמטי שלה, רפי לביא שנודע בדלות החומר. לאחר שהציגה תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב בשנת 2007, הנושאת את השם, אלכסנדר, אביה ובעלה השני של אימה, הסכימה לוין לחשוף את סיפורה, עליו מושתת הרומן צייד הזיכרון.

יגאל סרנה, הוא עיתונאי, ביוגרף וסופר, המשלב את היכולות האלה יחד לכתיבה ייחודית מרתקת, בהן הדמויות מושתתות על מציאות. במובן הזה סרנה כותב בדומה לאסף ענברי שסגננו זוכה להערכה. לדעתי סרנה כותב לא פחות מעניין מענברי, בכתיבה אינטימית, המתמודדת עם מיתוסים היסטוריים גדולים, כמו שואה, עלייה, מושב ועיר, אך הוא לא הופכך אותם לעניין העיקרי בכתיבתו, הם נצבים ברקע הסיפור האישי ומבארים אותו.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על צייד הזכרון