#
הספר הזה, שיצא לאור ב- 1906, תואם היטב את יסודות כתיבתה של <mark>נסביט</mark>. שלושה ילדים שאביהם נעלם בפתאומיות מחייהם, עוברים עם אמם להתגורר בכפר, בבית הסמוך למסילת רכבת. והופכים עניים. [כמו שכתב אותו נער בחיבורו: "היה היתה משפחה ענייה. האבא היה עני, האמא היתה ענייה, הילדים היו עניים וגם המשרתים היו עניים..."] (כשאני לא יודעת מי אמר משהו שנון, אני מייחסת אותו למארק טוויין. סיכוי גבוה לקליעה בול) מסילת הר

בתי הבכורה בת ה-30 שמעה את הספר באמצעות האפליקצייה של "אודיו בוק" באייפון שלה. היא התלהבה ושאלה אותי אם קראתי את הספר ואם אני מכירה את הסופרת?.השבתי לה- שמשום מה מעולם לא קראתי אף ספר של <mark>נסביט</mark> למרות שאני מודעת להיותה סופרת ילדים/נוער פופולרית.{העובדות מהספריה העירונית}.לאחר כמה ימים קיבלתי ממנה מתנה ,את הספר "ממשי עם דפים וכריכה",נקנה בחנות יד שניה ,כחדש ,בהוצאת מרגנית -1979.

בתי יודעת מה גורם

במאמצי התמידיים להתחמק מלימודים ותוך שיטוט יומיומי בסימנייה התגלגלתי לדף של <mark>אדית נסביט</mark> שוב.
רגע, מה זה? אין ביקורת על אף אחת מהגרסאות של מחפשי האוצר? אוי ואבוי. פוי. צריך לתקן זאת מיד. אני ישר מקבלת מעין זמזום בראש, מכת ברק מוקטנת, שמשמעותה ברורה: על הספר הזה אני רוצה לכתוב ביקורת.
(תיקון עולם > לימודים => עלי למסור את נפשי וציוני על מזבח האידיאולוגיה)

מחפשי האוצר. הספר הזה מחזיר אותי אחורה

כמה חבל שלא הכרתי את <mark>אדית נסביט</mark> בתור ילדה.
לא שלא נהנתי ממנו כמבוגרת, אבל את הטעם הזה של ספר ילדות, כבר לא יהיה לו.
לפחות אצל הילדים שלי - זה תוקן.

גם הספר הזה נקרא במסגרת פרוייקט ספרים-ארוכים-דורשי-השקעה-שיקח-לילדים-יותר-משעה-לסיים שנולד בעקבות טיסה ארוכה לחו"ל ומגבלה מצערת על משקל המזוודות העולות למטוס

זהו סיפורם של בובי, פיטר ופיליס שאביהם נעדר מסיבות שאינן ידועות להם, וסיפור התבגרותם ו

ילדי המסילה הוא ספר מעולה לילדים (אם יש לכם כוח להקריא להם), וגם לנוער ולמבוגרים.
שלא כמו שאר הספרים של <mark>נסביט</mark>, הוא לא פנטזיה; הוא ספר שכתוב בפשטות ובחן ומתאר את חיי היומיום של משפחה נורמטיבית. אין כאן מתח וגם לא גילויים מרעישים, ואין בספר אנשים רעים (מומלץ לפני השינה).
מה כן יש בו? יחסי משפחה מן השורה (מריבות, השלמות, צחוקים), קצת הרפתקאות (בקנה המידה של האחים הקטנים שלכם), וסוף טוב אבל לא דביק

הגעתי לספריה של <mark>אדית</mark>' נסביט דרך אדוארד איגר, סופר אמריקאי בדור שאחריה; ספריו הם באותו הז'אנר, והוא תמיד כותב כי חובבי ספריו צריכים להכיר את ספריה, שכן היא המומחית.
סופרים עושים את זה הרבה, נכון? מכניסים ספרים המלצות לספרים שהם אוהבים, ישירות או דרך הדמויות. "הוי, אני כל כך אוהב את ספריו של X", יאמר הגיבור, אצל נסביט, איגר, דאל. זה ודאי חמוד, אך לאחרונה אני מרגיש שיש פנים פחות תמימים לעניין. האמת

אני לא סובלת לעצור באמצע ספר. אם עשיתי את זה- זה אומר שהספר היה חמור מאד ועדיף בכלל לא לשאול למה או מה.

קראתי את הספר הזה עד הסוף, זה אומר שהוא לא לגמרי חסר תקווה. אבל.

אבל..!

לויודעת. הספר הזה עשה לי דיכאון, למרות שאין בעלילה דברים עצובים.
משהו בו היה עגום ואפור, ובכל זאת הייתי מוכרחה לגמור אותו כדי לא להתעצבן. זה לבד עשה אותי קצת עצבנית, כי מי-הוא-זה-ואי-זה-הוא שיכריח אותי לגמור ספר שא

סיפור של קסם אמיתי והרפתקאות, שונה מכל מה שהכרתם. מרגע מציאת הטבעת המאורעות מתרחשים בצורה כל כך מהירה שמצריכה את הקוראת לעצור לרגע לנשום. שלושה ילדים רגילים בהחלט פוגשים חברה חדשה שיש לה דמיון מפותח וגם טבעת, שקשה לפענח את קסמיה, אבל הנה הם שם. בזכות הקסמים הם מרוויחים כסף ביריד, מחיים דחלילים עשויים מטאטאים, משיבים את הסומק ללחייה של הרווקה הזקנה ופותרים מצוקה כספית ארוכת שנים של לורד מנושל.
לסו