הגעתי לספריה של אדית' נסביט דרך אדוארד איגר, סופר אמריקאי בדור שאחריה; ספריו הם באותו הז'אנר, והוא תמיד כותב כי חובבי ספריו צריכים להכיר את ספריה, שכן היא המומחית.
סופרים עושים את זה הרבה, נכון? מכניסים ספרים המלצות לספרים שהם אוהבים, ישירות או דרך הדמויות. "הוי, אני כל כך אוהב את ספריו של X", יאמר הגיבור, אצל נסביט, איגר, דאל. זה ודאי חמוד, אך לאחרונה אני מרגיש שיש פנים פחות תמימים לעניין. האמת היא, שלאחרונה אני מתחיל לפחד קצת מספרים, ובעיקר מספרי ילדים. יש שם מסרים, והם משפיעים - האם אנחנו ערים למה שבין השורות? האם ילד שקורא מבין מה ברשימת המצרכיםלפני שהוא בולע?
הדמויות של איגר קוראות נסביט, ושל נסביט קוראות קיפלינג. ככה יודעים שהם טובים, הרי - הדמויות הטובות קוראות ספרים ומזהות רפרנסים. הסופרים הרי יודעים שהקורא הוא בדיוק זה - קורא. ברור שהוא אוהב לשמוע שילדים שקוראים הם יותר טובים.
אבל המלצות על ספרים ומבט חיובי על קריאה זה בכל זאת די תמים. ואני באמת חושב שטוב לקרוא, ואני מעוניין בהמלצות על ספרים. וברור שספר מבטא עמדות. אז מה בכל זאת מפריע לי?

ספרי הילדים של נסביט מתמקדים בחבורת ילדים, בנים ובנות, לרוב אחים, שמוצאים את דרכם להרפתקאות, לעתים קרובות בליווי סוג של קסם שהם מוצאים. הם יפתרו את הצרה שנתנה לעלילה את התמריץ שלה, במקרה שלנו צרות כלכליות.
היו לי ציפיות גבוהות מנסביט, שהרי סופר אהוב עלי במיוחד טען בתוקף שהוא המאור הקטון שרק משקף אותה, האור הגדול. מה יש לומר? התאכזבתי.
הספר אמור להיות מצחיק. הרבה מההומור-לכאורה של הספר נובע מטיפשות הילדים, מתמימותם וחוסר הבנתם. איך שהילדים חושבים שמלווה הכספים הרמאי הוא נדיב, איך שהם ילדותיים אך בטוחים שהם הבוגרים בעולם.
כל זה מגיע לשיאו המגוחך בעניין משחקי דמיון, להם הילדים מאמינים יותר מדי, ברמה שהם נטפלים עם כלבם לאיש זקן, או מתאכזרים לילד השכן עד שהוא בוכה (כל הדמויות מגנות אותו כבכיין, ואני שונא אותם על כך). זה לא אמין; ילדים, במיוחד כשהגדולים שבהם כבר בני עשרה, לא לוקחים את משחקיהם לקיצון כזה.
מעבר לכך, זה כמו העניין של חובבי הקריאה - לסופר/ת יש נשק סודי בנסיון ליצור חיבה עם הקורא: קבוצתיות. אנחנו הטובים. אנחנו אלה שמבינים את כללי המשחק של הדמיון, ולכן אנחנו הטובים. כך ניתן לזהות כהרף עין אם דמות היא חיובית או שלילית. מי שלא מבינים - וזר לא יקרב.
אבל העניין החשוב ביותר בעיניי שניצב כאן, הוא שהם לא ילדים נחמדים כל כך.
אני רוצה בספריי דמויות טובות. לא מושלמות! אך טובות. אני חייב לרצות שהם ינצחו, לחשוב שמגיע להם לנצח. אני צריך להזדהות אתם, גם אם הם נכשלים, גם אם הם ילדותיים. אני תוהה לעיתים - האם זו בעיה בי? חוסר בגרות, פשטנות, ראיית שחור/לבן? האם הם פשוט מתנהגים כמו ילדים, או שיש כאן משהו מעבר? הם לא רשעים, רק אנוכיים קצת, לא תמיד מתחשבים או חושבים. כשבסוף פרק הם בוכים ומבינים שהם פעלו שלא כהוגן - זה לא משפיע. הם לא בוגרים יותר בפרק הבא. זה אמור להצחיק? כי לי זה גורם לבכות.

"מחפשי האוצר" מספר על ניסיונותיהם של קבוצת ילדים למצוא אוצר, לאחר שמשפחתם נהיית ענייה. בהקשר זה מומלץ לעיין בסיפור חייה של נסביט, דמות משמעותית בהתפתחות הסוציאליזם ומפלגת העבודה בבריטניה. מצבם של העניים הוא נושא חשוב לנסביט - באחד מספריה הגיבורים הורסים את הבורסה ונותנים אוכל לכל הרעבים ברחוב. אך יש פה שילוב בעייתי בין הסוציאליזם לבורגנות בריטית קלאסית. כי הבעיה בספר הוא שהם עניים. הפתרון בסוף? הם נהיים עשירים. אך זה שעוזרת הבית (כמעט אני רוצה לכתוב שפחה) עדיין עובדת אצלם - או יותר מזה, זה שגם כשהם היו "עניים" הייתה להם עוזרת בית! איה הסוציאליזם שלך כשמדובר במעמדות חברתיות?
מוזר שגיבוריה של הסוציאליסטית הם כה בורגנים, לא?
זוכרים את מלווה הכספים שמנסה להרוויח על חשבונם? אין ספק כי מתוקף מלאכתו הוא לא יהיה דמות חיובית במיוחד. אך אני קורא ופתאום מתחיל לשים לב - הוא מלווה בריבית, בעל אף גדול וזקן לבן, וקוראים לו רוזנבאום… מחיפוש באינטרנט גיליתי כי ישנם קריקטורות יהודיות רבות בספריה, בעיקרם בעלי חנויות, מלווי כספים ועובדים בבורסה. האנטישמיות המתורבתת של בריטניה בתחילת המאה העשרים מתחברת יפה מאוד לסוציאליזם דרך סטיגמת היהודי הקפיטליסט (כמובן תוך התעלמות מהסטיגמה הבולשביקית שגם לה זכו זרע יעקב). היא גם זורקת באגביות כינוי גנאי לאנשים ממוצא אפריקאי. איה הסוציאליזם שלך כשמדובר בקבלת האחר?
וכשהם מתעשרים - התיאור של המתנות, והאוכל, והצעצועים!- יש בזה משהו גרוטסקי, חמדני. העני הוא הטוב; הטוב מתעשר. אתם מרגישים את הצרימה?
זה מתבטא אולי הכי חזק באופן גאולתם. הם נהיים עשירים בגלל שהם מוכנים לחלוק את הונם המועט עם אדם עני. מגיע להם להיות עשירים כי הם מוכנים לתת צדקה על אף היותם עניים. זה יפהפה - אבל הגאולה היא עדיין להיות עשירים. הפוקוס הוא על הכסף. ולא רק שיש מספיק לצרכי מחיה, אלא עושר מופלג. חשוב לי להדגיש שוב - עוני זה דבר נורא, ולא רק עוני של גוויה ברעב, גם עוני שלא מאפשר מותרות, שמכרסם בשוליים. אבל הכסף רק מאפשר גאולה, לא גואל בעצמו. הוא מאפשר חיים וכבוד, משפחה וזמן - אך היא מתארת את העושר שיש כעת, לאחר גאולתם, באופן כה וולגרי: בגדים, שעונים, משחקים, ממתקים - הספר סוטה ממסלולו ונהיה הגשמת-משאלות, כמו בוקר כריסמס אינסופי.
זאת לא טענה בעד או נגד הסוציאליזם, זאת בכלל לא הנקודה. זה עניין של מסר, ושל מוסר.
הספר מלא במסרים, תת-קרקעיים או על פני השטח. ולא עם כולם אני מסכים. האם זה דבר טוב לקרוא? איך זה משפיע, ובאיזה גיל? האם אתן לילד קטן לקרוא בטענה שגם ככה הוא לא יבחין בפרופוגנדה, או שמא להיפך, אי-ההבחנה גורמת לזה לחלחל מבלי ידיעת הקורא?
אני כל כך לא רוצה לפחד מספרים. אבל יש להם כל כך הרבה כוח. ואני מרגיש, מפחד, שאני אדם שקל מאוד להשפיע עליו. אני יכול רק לקוות שזאת מלאכתו של אדם - לקרוא, וללמוד איך לקרוא, וללמוד לקרוא בין השורות. להבין מה הסופר אומר. ואז להחליט מה אני חושב בעצמי.

הגעתי לספריה של אדית' נסביט דרך אדוארד איגר, סופר אמריקאי בדור שאחריה; ספריו הם באותו הז'אנר, והוא תמיד כותב כי חובבי ספריו צריכים להכיר את ספריה, שכן היא המומחית.
סופרים עושים את זה הרבה, נכון? מכניסים ספרים המלצות לספרים שהם אוהבים, ישירות או דרך הדמויות. "הוי, אני כל כך אוהב את ספריו של X", יאמר הגיבור, אצל נסביט, איגר, דאל. זה ודאי חמוד, אך לאחרונה אני מרגיש שיש פנים פחות תמימים לעניין. האמת היא, שלאחרונה אני מתחיל לפחד קצת מספרים, ובעיקר מספרי ילדים. יש שם מסרים, והם משפיעים - האם אנחנו ערים למה שבין השורות? האם ילד שקורא מבין מה ברשימת המצרכיםלפני שהוא בולע?
הדמויות של איגר קוראות נסביט, ושל נסביט קוראות קיפלינג. ככה יודעים שהם טובים, הרי - הדמויות הטובות קוראות ספרים ומזהות רפרנסים. הסופרים הרי יודעים שהקורא הוא בדיוק זה - קורא. ברור שהוא אוהב לשמוע שילדים שקוראים הם יותר טובים.
אבל המלצות על ספרים ומבט חיובי על קריאה זה בכל זאת די תמים. ואני באמת חושב שטוב לקרוא, ואני מעוניין בהמלצות על ספרים. וברור שספר מבטא עמדות. אז מה בכל זאת מפריע לי?

ספרי הילדים של נסביט מתמקדים בחבורת ילדים, בנים ובנות, לרוב אחים, שמוצאים את דרכם להרפתקאות, לעתים קרובות בליווי סוג של קסם שהם מוצאים. הם יפתרו את הצרה שנתנה לעלילה את התמריץ שלה, במקרה שלנו צרות כלכליות.
היו לי ציפיות גבוהות מנסביט, שהרי סופר אהוב עלי במיוחד טען בתוקף שהוא המאור הקטון שרק משקף אותה, האור הגדול. מה יש לומר? התאכזבתי.
הספר אמור להיות מצחיק. הרבה מההומור-לכאורה של הספר נובע מטיפשות הילדים, מתמימותם וחוסר הבנתם. איך שהילדים חושבים שמלווה הכספים הרמאי הוא נדיב, איך שהם ילדותיים אך בטוחים שהם הבוגרים בעולם.
כל זה מגיע לשיאו המגוחך בעניין משחקי דמיון, להם הילדים מאמינים יותר מדי, ברמה שהם נטפלים עם כלבם לאיש זקן, או מתאכזרים לילד השכן עד שהוא בוכה (כל הדמויות מגנות אותו כבכיין, ואני שונא אותם על כך). זה לא אמין; ילדים, במיוחד כשהגדולים שבהם כבר בני עשרה, לא לוקחים את משחקיהם לקיצון כזה.
מעבר לכך, זה כמו העניין של חובבי הקריאה - לסופר/ת יש נשק סודי בנסיון ליצור חיבה עם הקורא: קבוצתיות. אנחנו הטובים. אנחנו אלה שמבינים את כללי המשחק של הדמיון, ולכן אנחנו הטובים. כך ניתן לזהות כהרף עין אם דמות היא חיובית או שלילית. מי שלא מבינים - וזר לא יקרב.
אבל העניין החשוב ביותר בעיניי שניצב כאן, הוא שהם לא ילדים נחמדים כל כך.
אני רוצה בספריי דמויות טובות. לא מושלמות! אך טובות. אני חייב לרצות שהם ינצחו, לחשוב שמגיע להם לנצח. אני צריך להזדהות אתם, גם אם הם נכשלים, גם אם הם ילדותיים. אני תוהה לעיתים - האם זו בעיה בי? חוסר בגרות, פשטנות, ראיית שחור/לבן? האם הם פשוט מתנהגים כמו ילדים, או שיש כאן משהו מעבר? הם לא רשעים, רק אנוכיים קצת, לא תמיד מתחשבים או חושבים. כשבסוף פרק הם בוכים ומבינים שהם פעלו שלא כהוגן - זה לא משפיע. הם לא בוגרים יותר בפרק הבא. זה אמור להצחיק? כי לי זה גורם לבכות.

"מחפשי האוצר" מספר על ניסיונותיהם של קבוצת ילדים למצוא אוצר, לאחר שמשפחתם נהיית ענייה. בהקשר זה מומלץ לעיין בסיפור חייה של נסביט, דמות משמעותית בהתפתחות הסוציאליזם ומפלגת העבודה בבריטניה. מצבם של העניים הוא נושא חשוב לנסביט - באחד מספריה הגיבורים הורסים את הבורסה ונותנים אוכל לכל הרעבים ברחוב. אך יש פה שילוב בעייתי בין הסוציאליזם לבורגנות בריטית קלאסית. כי הבעיה בספר הוא שהם עניים. הפתרון בסוף? הם נהיים עשירים. אך זה שעוזרת הבית (כמעט אני רוצה לכתוב שפחה) עדיין עובדת אצלם - או יותר מזה, זה שגם כשהם היו "עניים" הייתה להם עוזרת בית! איה הסוציאליזם שלך כשמדובר במעמדות חברתיות?
מוזר שגיבוריה של הסוציאליסטית הם כה בורגנים, לא?
זוכרים את מלווה הכספים שמנסה להרוויח על חשבונם? אין ספק כי מתוקף מלאכתו הוא לא יהיה דמות חיובית במיוחד. אך אני קורא ופתאום מתחיל לשים לב - הוא מלווה בריבית, בעל אף גדול וזקן לבן, וקוראים לו רוזנבאום… מחיפוש באינטרנט גיליתי כי ישנם קריקטורות יהודיות רבות בספריה, בעיקרם בעלי חנויות, מלווי כספים ועובדים בבורסה. האנטישמיות המתורבתת של בריטניה בתחילת המאה העשרים מתחברת יפה מאוד לסוציאליזם דרך סטיגמת היהודי הקפיטליסט (כמובן תוך התעלמות מהסטיגמה הבולשביקית שגם לה זכו זרע יעקב). היא גם זורקת באגביות כינוי גנאי לאנשים ממוצא אפריקאי. איה הסוציאליזם שלך כשמדובר בקבלת האחר?
וכשהם מתעשרים - התיאור של המתנות, והאוכל, והצעצועים!- יש בזה משהו גרוטסקי, חמדני. העני הוא הטוב; הטוב מתעשר. אתם מרגישים את הצרימה?
זה מתבטא אולי הכי חזק באופן גאולתם. הם נהיים עשירים בגלל שהם מוכנים לחלוק את הונם המועט עם אדם עני. מגיע להם להיות עשירים כי הם מוכנים לתת צדקה על אף היותם עניים. זה יפהפה - אבל הגאולה היא עדיין להיות עשירים. הפוקוס הוא על הכסף. ולא רק שיש מספיק לצרכי מחיה, אלא עושר מופלג. חשוב לי להדגיש שוב - עוני זה דבר נורא, ולא רק עוני של גוויה ברעב, גם עוני שלא מאפשר מותרות, שמכרסם בשוליים. אבל הכסף רק מאפשר גאולה, לא גואל בעצמו. הוא מאפשר חיים וכבוד, משפחה וזמן - אך היא מתארת את העושר שיש כעת, לאחר גאולתם, באופן כה וולגרי: בגדים, שעונים, משחקים, ממתקים - הספר סוטה ממסלולו ונהיה הגשמת-משאלות, כמו בוקר כריסמס אינסופי.
זאת לא טענה בעד או נגד הסוציאליזם, זאת בכלל לא הנקודה. זה עניין של מסר, ושל מוסר.
הספר מלא במסרים, תת-קרקעיים או על פני השטח. ולא עם כולם אני מסכים. האם זה דבר טוב לקרוא? איך זה משפיע, ובאיזה גיל? האם אתן לילד קטן לקרוא בטענה שגם ככה הוא לא יבחין בפרופוגנדה, או שמא להיפך, אי-ההבחנה גורמת לזה לחלחל מבלי ידיעת הקורא?
אני כל כך לא רוצה לפחד מספרים. אבל יש להם כל כך הרבה כוח. ואני מרגיש, מפחד, שאני אדם שקל מאוד להשפיע עליו. אני יכול רק לקוות שזאת מלאכתו של אדם - לקרוא, וללמוד איך לקרוא, וללמוד לקרוא בין השורות. להבין מה הסופר אומר. ואז להחליט מה אני חושב בעצמי.