“במאמצי התמידיים להתחמק מלימודים ותוך שיטוט יומיומי בסימנייה התגלגלתי לדף של אדית נסביט שוב.
רגע, מה זה? אין ביקורת על אף אחת מהגרסאות של מחפשי האוצר? אוי ואבוי. פוי. צריך לתקן זאת מיד. אני ישר מקבלת מעין זמזום בראש, מכת ברק מוקטנת, שמשמעותה ברורה: על הספר הזה אני רוצה לכתוב ביקורת.
(תיקון עולם > לימודים => עלי למסור את נפשי וציוני על מזבח האידיאולוגיה)

מחפשי האוצר. הספר הזה מחזיר אותי אחורה במהירות הבזק. זהו ספר ילדות, קראתי אותו המוני פעמים, ואני ממשיכה לקרוא אותו ולגלות עד כמה הוא מבריק.
מה העניין? בני משפחת בקסטבל ירדו מנכסיהם והילדים בטוחים שהם צריכים להציל את המצב ולדאוג לכסף. איך? מכיוון שהם מובטלים מבית ספר (אם אני ארד מנכסיי אוכל לצאת מבית ספר? שוקלת זאת בכובד ראש) יש להם ים של זמן לזמום כמות מטורפת של תכניות שונות להתעשרות.
וכן, כל תכנית מטורפת יותר מהשנייה.

כבר סיפרתי פעם שיש לי בעיה עם גיבורים שעושים צרות. אני הייתי מעדיפה שישבו בבית רגל על רגל ולא יוציאו את האף מהחלון כדי שלא יקרה להם כלום. יש לגיבורים נטייה להסתבך בצרות, שמתם לב?
אז כן, זה ספר זוועתי עבורי. הגיבורים בו עושים הכל - ממש כל מאמץ - להסתבך בצרות הכי מתוסבכות שיש. הכי צובטות לב, למען האמת.
ספר צובט לב עם טון הומור ואוכל משובח. נו, יש גרועים ממנו.

הבית הישן, הנוח והחמים עם השטיחים הכבדים, וילונות הקטיפה והכורסאות הבלויות (אני לא ליד הספר עכשיו, יכול להיות שזה לא מדויק, אבל בדמיון שלי ובזכרון הצרוב בהכרה - זה לגמרי העניין) הוא רקע מושלם. מספיק ביתי כדי שגם לי יהיה חמים לקרוא אותו. תמיד. הדמויות משעשעות עד מוות, המספר מבריק (וצנוע עד מאוד, עליכם לזכור זאת. גם היכולת שלו להישאר בעילום שם מרשימה (פחח. זה קורע) (אני לא יכולה שלא לספלייר דברים כאלה. כמות החן בספר חוצה כל גבול)) ובכללי הם חבורת ילדים מדהימים במורכבותם.

הספר גם עוסק בסוגיות קשות וכואבות באופן חינני, עם הסתכלות מפוכחת אך לא מרחמת. חבר פרלמנט שמשתגע, ילדה למעמד אצולה שמוחזקת כבובת חרסינה, כסף ואושר. הרבה אושר.

חביצה, עליסה, המשורר והעיתון. נמאס לי לומר, אבל תקראו.”