“אני לא סובלת לעצור באמצע ספר. אם עשיתי את זה- זה אומר שהספר היה חמור מאד ועדיף בכלל לא לשאול למה או מה.

קראתי את הספר הזה עד הסוף, זה אומר שהוא לא לגמרי חסר תקווה. אבל.

אבל..!

לויודעת. הספר הזה עשה לי דיכאון, למרות שאין בעלילה דברים עצובים.
משהו בו היה עגום ואפור, ובכל זאת הייתי מוכרחה לגמור אותו כדי לא להתעצבן. זה לבד עשה אותי קצת עצבנית, כי מי-הוא-זה-ואי-זה-הוא שיכריח אותי לגמור ספר שאני לא רוצה?? אבל היה מעצבן לעצור!!! אוףףףףףף התבשלות עצמית וחזרה לעשתונות

דווקא כתיבה טובה יש בו.
אפילו בחלקים של תיאורים לא דילגתי ו/או השתעממתי, וזה מכובד - רוב הספרים שמכילים תיאורים פשוט מאבדים את זה. אז סוכם, הכתיבה הייתה יפה. זורמת. חיה.
העלילה מתה. במקרה הטוב גססה.

ההתנגשות הבלתי נמנעת בין עלילה תנצב"ה לכתיבה טובה יצרה משהו בלתי נעים, תיאורים קולחים וסוחפים על דברים קריפיים לגמרי... יותר מידיי יצורים חיים היו שם, רק חיכיתי שכולם ימותו (אם אפשר להגיד ימותו על המוטציות האלה) והכל יתנרמל.
איך הייתם מגדירים משהו לא מפחיד אבל לא נחמד? אם מצאתם מילה מתאימה אז זה מה שהתכוונתי לומר.

אני לא הייתי ממליצה לקרוא, וחוצמיזה לדעתי זהו ספר חסר קהל-יעד מוגדר. לא מתאים לילדים כ"כ, ובטח שלא למבוגרים.

נ.ב
בגללו נמנעתי מיצירת קשר עין עם המטאטא שלנו למשך חודש, רק ליתר ביטחון. ולא, הספר לא הפחיד אותי, כבר אמרתי!!!”