יש משהו קסום בספר המספר סיפור על תרבויות אחרות, על ארצות אחרות, מקומות שונים, לעיתים נידחים. היכולת הזו של סופר.ת לפתוח צוהר לעולמות אלו היא קסומה בעיניי, ו<mark>אליף שאפאק</mark> עושה את זה בכתיבה נפלאה שממש הרגשתי שאני שם במרחק נגיעה מכל הדמויות הנהדרות האלו שנכנסו לי ללב על מנת להשתקע בו.

תחילתו של הסיפור בשנת 1945 על כפר קטן על גדות נהר הפרת. שם הכל מתחיל בבית המשפחה של זוג הורים ושמונה בנות, ממשיך לאיס

#
היחס שלנו לסופרים הוא דו-ערכי. מצד אחד אנחנו מעריצים כל מי שהוציא לאור ספר. מעריצים את היכולת לארגן מלים בדרך שתשבה את דמיוננו. מעריצים את היכולת לספר סיפור ולמצוא סוף לכל סיפור – קצת לברוא את העולם בכל ספר.
מצד שני, אולי דווקא בגלל הצד הראשון, אנחנו כועסים עליהם אם הם לא משתבצים היטב בסיפור שלנו: אם יש להם דעות פוליטיות שונות משלנו, אם יש להם חיי משפחה שאינם מתאימים לדימוי שלנו את החיים הראו

הקנאה, התאווה והכבוד– מוציאים את האדם מן העולם. (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות)
{ פרק ד', משנה כ"ח }

ספר חובה! מזמן לא קראתי פרוזה כזו מרתקת ומעניינת כאחד.

לדעתי אנחנו מצויים בתקופה, שאנשי האקדמיה והתרבות, לא פוחדים לזעוק בקול, את מה שהם חושבים על שלטונו של ארדואן.

לדוגמא, בעולם הקולנוע, הגב' דניס גמזה ארגובן, הפיקה וביימה את הסרט "נערות הפרא". גם הגב' דניס טלטלה את הצופה, ויצאה למרקע מול

ספר טוב, אני מאלו שקוראים כל ספר של <mark>אליף שאפאק</mark>. התיאור של ההתנגשות התרבותית, כבוד המשפחה, המסורת - כל אלו מסופרים על ידה באופן מעולה.האופן שבו מסופר הסיפור כל פעם מנקודת המבט של אחד מגיבורי/גיבורות הסיפור מעניין ונותן זווית יפה ואותנטית לסיפור. יש דרמה אדירה בסיפור הזה ואפילו מפתיעה - אם כי קצת אכזב אותי האופן שבו הסופרת מפתיעה אותנו - אפשר היה להסתדר גם בלי הסוף הדרמטי המפתיע ועדיין להשאר עם ספר

לקרוא ספר של <mark>אליף</mark> שפאק זה כמו להיכנס לתוך חדר שכל חלקה בו מנוצלת עד תום. אם זה תמונות על הקירות, חפצים על השולחן, ועוד עציצים וכדים על הרצפה. דחוס. ככה בדיוק כותבת <mark>אליף</mark> שפאק. כתיבה צפופה ודחוסה, הדמויות שלה מתוארות לפרטי פרטים עד כי נדמה לך שאתה מכיר אותן מאז ומתמיד. התנועה נוכחת בכתיבה שלה, ובספר הזה הוליכה אותי (והילכה עלי קסם) באיסטנבול הרב גונית. איסטנבול הצבעונית הקולנית והריחנית. העיר שהכל מ

את הספר הנוכחי קראתי בעקבות הספר "כבוד" של <mark>אליף</mark> שפאק.

גם בספר "הממזרה מאיסטנבול" שפורסם בארץ ב-2008, <mark>אליף</mark> שפאק עוסקת בפרונקל היסטורי של העם הטורקי-השואה הארמנית. כמו בספרה "כבוד" <mark>אליף</mark> שפאק "אומרת" "מספרת" "זועקת".

בספר הזה נארג סיפור משפחתי שפרוס כמפה על שולחן, עם מנהגים, אמונות טפלות, קונפליקטים בין המודרניזציה למסורת, וכל המרקם יחדיו ז-ו-ע-ק.

לב ליבו של הסיפור הוא לא רק התיעוב והש

אהבתי. אהבתי מאד.
אהבתי כי הספר מדבר על מדינה במזרח הים התיכון, מדינה שהיא מתקדמת ופתוחה למערב והשפעותיו. מדינה עם אמונות תפלות, סרטים אדומים על היידיים וחמסה-חמסה-חמסה.
נכון שהספר מדבר על טורקיה, מדינה שמאבדת בימים אלו את ציביונה המערבי במהירות וגולשת במדרון החלקלק לתוך האופל של עולם דתי פונדמנטליסי חסר סבלנות ופתיחות.
אבל בנקודת הזמן שהספר נכתב - הוא כאילו נכתב על המציאות שלנו, אבל בלי מלחמות

ספר מעניין, מרתק ואף מלא הפתעות.
הכתוב בכריכה האחורית של הספר דל ביותר, ואפילו אינו מעורר את הרצון לקרוא.
לולא קיבלתי המלצה הייתי מחמיץ ספר מצויין.
הרקע ההיסטורי לספר הוא רצח העם הארמני ע"י הצבא התורכי.
העלילה מתרחשת הרבה שנים אח"כ, ומספרת על שלוש משפחות: תורכית, ארמנית ואמריקאית החיות באיסטנבול, ארה"ב בכלל וסן פרנציסקו בפרט וקשרי הנישואין ביניהן על רקע השנאה התהומית בין הארמנים לתורכים.
ובר

זה עתה סיימתי את הספר, כמעט בנשימה אחת.
מסכים לחלוטין עם כל המהללים והמשבחים. התפעלתי מן היכולת הספרותית של הסופרת להכיל בספר מספר רב של משתתפים, וליצור לכל אחד מהם קורות חיים מיוחדים ומרתקים, וליצור מכל העלילות הללו עלילה מרכזית המאחדת את כולם לסיפור מרתק ואפילו מפתיע.
מומלץ מאוד מאוד.