“היו לי ציפיות מהספר בגין הנושא :השמדת הארמנים ,האימפריה העותומנית, הנושא טוב ,ראוי ומעניין .

זהו למעשה ספר זיכרונות של המחבר על סביו,סבותיו,האנשים מהדור ההוא שאפפו את ילדותו שהתרחשה ברומניה .

חסרונו של הספר שהוא כתוב באופן טרחני מדי ואטי -הגורם לתחושה של אי הזדהות .אני מניחה שאם לקורא יש איזשהו זיקה משפחתית ,או דורית לעם הארמני ,להיסטוריה שלו ולשואה שעבר,הוא ירגיש מעורב יותר ,אבל הכתיבה בספר היא שהכריעה לגבי לשלילה.”

“עם קטן, מפוזר בעולם, רדוף ומוכה לאורך ההיסטוריה והשיא ברצח עם שעשו בו.
מדינתו החדשה מוקפת מדינות מוסלמיות עוינות לרב, והם משוועים להכרה, לזיכרון ואי שכחה.

לא, אלה לא היהודים, אלא הארמנים - שכמונו נרדפו סבלו ונרצחו, בגדו ונבגדו אבל שרדו והמשיכו באי מוקף זאבים.

ספר הלחישות, הוא נסיון לזיכרון, כזה שדומה לרעיון שמאחורי "לכל איש יש שם", ובו המחבר מעלה מתהום השכחה סיפורים קצרים של אנשים שחיו את הימים הקשים של המאה העשרים. ספר שמתמקד באנשים, והזוועות הם בו רק רקע שמדגיש את כוח ההשרדות והחיות של הנרדפים.
ספר נוגע ללב, וחשוב עד מאוד כדי לא לשכוח, וללמוד כמה חייבים אנו לדאוג לעצמנו ולשים את גורלנו רק בידינו, כי אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילנו. החלש יצעד בצעדות מוות והעולם רק יתבונן וישכח.

עם כל זאת הספר מפוזר מדי, לא מושך, מעייף ולא מחובר. קרעי סיפורים נוגעים שמתאימים לסיור מוזיאוני כנגד השכחה אבל לא מחזיקים ספר.
אחרי כמאה עמודים החלתי קופץ קדימה ואחורה עד שעזבתיו - ואינני יכול להמליצו כספר טוב.

ספר חשוב אבל לא טוב... מין בעייה שכזאת.

שנזכור!”

“זה עתה סיימתי לקרוא את "ספר הלחישות". זהו לדעתי אחד הספרים המשובחים שקראתי. הוא אמנם מאד איטי וגדוש בדמויות, ארוך ולא "קל לעיכול", אבל הוא כתוב בעדינות רבה ובתבונה, יש בו הרבה מאד רגעים מרגשים עד דמעות ולצידם גם הרבה רגעים שהעלו חיוך, וגם אם אין לקורא שום זיקה להסטוריה או לתרבות שהוא דן בהן, הספר הוא אוניברסלי והמסר שלו ידבר לכל אדם באשר הוא. הדמויות השונות בו, ובעיקר הסבא, מעוררות מחשבה, נוגעות ללב ומעשירות את השקפת העולם של הקורא, הנושא חשוב, והיה לי מעניין מאד להחשף גם לנפש של עם אחר שעבר היסטוריה של תלישות והשמדה וחי כמיעוט בארצות לא לו, חוץ מאיתנו היהודים. אותי הספר מאד ריגש ומצאתי גם הרבה מה ללמוד ממנו. אני ממליצה על הספר בחום, לכל מי שניחן בסבלנות ולא מחפש פורקן מיידי. הוא כמו כריך מעניין שטעמו ערב, מלחם מקמח מלא ומזין שמתעכל לאט, ולא כמו פיתה תעשייתית מקמח לבן עם ממרח שוקולד (למרות שגם הן טעימות, וגם להן שמור מקום של כבוד בקשת התענוגות האנושיים...)”

“"זה פשטני מצדי, כמובן, להשוות את הזמן ליצור בעל ארבע רגלים, הלא הוא דבר בלתי רגיל לחלוטין, סוג של מרבה רגליים ולו ראש אריה, מקור של ציפור, אבל חיוכו אנושי – חיוך של בוז עולה על פניו תוך כדי שהוא מכסה את הדם באבק עקבותיו המרפא, או, לחילופין, מפשפש בו ומערבל אותו כדי למנוע ממנו מלהתייבש ולהגליד." (עמוד 217)

נדמה כי ה'זמן' ב'ספר הלחישות' של ווסגניאן מטופל בה בעת בשני האופנים שעליהם עמד בציטוט שהבאתי: הוא מערבל את העתים ואת קורות משפחתו ועמו למען יוכרו, יישמעו ויחרטו בזיכרון ובה בעת הוא מכסה על פצעיו ומביא להם מזור פרטי, ארוכה שמקורה דווקא באי הגלדתו של הפצע.
'ספר הלחישות' אינו ספר קל לקריאה. הוא מרובה מאד בפרטים, בשמות וברמיזות תרבותיות. מי שאינו מכיר את התרבות וההיסטוריה הארמניות לעומקן לא תמיד מבין את דקויותיהן עד תום. מאידך, הספר מגולל יריעה עצומה ורחבה שכורכת סיפורים אישים ומשפחתיים בהיסטוריה של הקווקז, של רומניה ושל אירופה כולה בין שתי מלחמות העולם (ואף קודם לכן, בשלהי האימפריה העות'מנאית). התמורה עבור מי שייתמסר לספר ויצלח את הכבדות הנובעת מריבוי הפרטים מובטחת. ווסגניאן ניחן בבקיאות מרשימה, פרי עבודת מחקר מדוקדקת לעילא. במובן זה ניתן ללמוד ממנו על הלכי רוח של תקופה כמו גם על אפיזודות היסטוריות שאבק הזמן ביקש לכסות ולהשכיח. ספרו כתוב בשפה עשירה עד אין קץ, פואטית ועשירה בדימויים ציוריים, רגישה וכנה. יכולתו התיאורית מכשפת ונפלאה ממש, מתובלת במידה בהומור דק ובציניות עדינה. בהעדר ניסיון ליפות את הדמויות, גם לא אלו המקורבות אליו, ובהביאן אל תודעת הקורא כפי שהן – מגוחכות, נלעגות, מכמירות נפש, מעוררות אהדה, כאב, כעס, אימה וגעגוע - חודר סיפורן אל הלב. לצד הפרטים הציוריים הרבים ולצד העובדות ההיסטוריות מעלה מתוכו הספר שאלות קשות על הקשר שבין זהות אישית לזהות לאומית. עבור יהודים, כמו הארמנים, שאלות אלו רלוונטיות תמיד. מומלץ ביותר!

ותודה לרועי על המתנה הנפלאה!”