ביקורת ספרותית על כבוד מאת אליף שאפאק
ספר טוב

---

בחרתי לכתוב ביקורת זו בימים אלו כשהעולם המערבי כולו מנסה להבין בעצם מה קורה כאן. מה "מריץ" בני אדם לפעול בדרך אכזרית בילתי נתפסת. בספר הזה יש משהו שאולי מסביר חלקית את ההתרחשויות הללו.
הספר עוסק ברצח, רצח על כבוד המשפחה. במרכזו מי שמכונה בספר "הסולטאן",
אסמה מגיבורות הספר מציינת "אימא שלי מתה פעמיים", והיא אסמה נמצאת בדרכה לאסוף את אחיה, אלכס או איסכנדר, שמסתבר במרומז שהוא רצח את אימם.
הספור ראשיתו ב-1945, סוף מלחמת העולם וימי ילדותה של האם, בכפר כורדי נידח, מנותק מהעולם הרחב. אפילו מלחמת העולם אינה נוגעת בו התושבים מנותקים מהחדשות. בכפר הזה נולדות תאומות, והשמות שניתנו להן הן שמות סמליים, פמבה בכט (ורודת גורל) וג'מילה בסה (יפה דייה). האבא בשונה מהמקובל התעקש שבנותיו ישכילו ושלח אותן ללמוד. בניגוד לדעת האם כי מבחינתה צניעות וחן יבטיחו את עתידן יותר מלימודים . ברור לכולם שהאל ברא את הגברים כמין נעלה על האחר ואין לתהות מדוע. האם (סבתה של אסמה, אימה של פמבה) רואה עולם הגברים ונשים סריאוטיפי שחור ולבן האישה היא הצבע הלבן, וחייבת להזהר מאד שלא התלכלך. פמבה בוחנת את הדברים אחרת. היא מחפשת גוונים אחרים בעולם. המסורת גורמת לכך פמבה היתה לאם בגיל 17, בנה הסולטאן, שיישאר סולטאן גם אחרי מותה. אחרי לידתה של אסמה, ויחד עם בעלה, המשפחה עוברת ללונדון, זהו מהפך אדיר, שם בלונדון יוולד יונוס. אחותה של פמבה, ג'מילה, נשארת בטורקיה והופכת להיות מיילדת מבוקשת וטובת לב. ג'מילה החמיצה את הגיל המתאים לנישואין אבל עדיין יכולה להינשא לגבר נכה או קשיש או להיות אישה שנייה, שלישית או רביעית.
אדם (אביה של אסמה), אינו משנה את הגוון השחור המיוחס לגברים הוא מהמר כבד, נטש את משפחתו לטובת רקדנית רוסיה, ואחר כך עזב לאבו דאבי, גם משפחתו אינה מאושרת אביו אלים נוטש את אימו, לאדם ולאסמה שלושה ילדים, אסמה יונוס ואיסכנדר. איסכנדר אומר על אסמה שהיא דעתנית לטעמו ואמירה זו אינה רק אמירה אשה שתובעת שוויון זכויות זה אינו דבר של מה בכך. ישנם פרטים רבים משאיר שיהיה לקורא לגלות בעצמו. על רקע כבוד המשפחה נרקם סיפור בתוך סיפור מסורת, משפחה, כוחן וחולשתן של נשים בעולם מסורתי ועוד הרבה הרבה תכנים מרחיבי דעת.
חשוב לציין שכל פרק מסופר מנקודת מבט אחרת של אחת הדמויות שמקדמת את הנרטיב שציינתי בדרכה - אסמה, ג'מילה, פמבה, אדם, יונוס, אליאס וזיכרונותיו של איסכנדר מתווספים בתווך - ונע בין זמנים שונים. אך שאפאק לא מבלבלת את הקורא או נותנת לו להתאמץ יתר על המידה (כי יש לו כבר הרבה עם מה להתמודד), כל פרק מוכתר על ידי כותרת, המבארת את הפרק, ותאריך מוגדר (בחלק מהמקרים אפילו מועדים מדויקים). נכון עושה אחרת לא ניתן היה להבין את הסבך המשפחתי.

שאפאק מכוונת כתיבתה למסורת מערבית ולמזרחית, בעיקר אצל נשים, נעורים, מהגרים וההבדלים בין התרבויות. היא כותבת על איסטנבול,על לונדון, על אימהות, פמיניזם ופוסט פמיניזם, פילוסופיה, חירות (ובעיקר חירות וזכויות הנשים).

העולם שהיא בונה הוא עולם של מסורת מול מודרניות, עולם של אמונות טפלות מול עולם חידושים וטכנולוגיה, איסכנדר מתאהב בקייטי האנגליה, אך מנסה להסביר לה שהעולמות שלהם שונים ולא ייתכן ביניהם קשר ממשי, אך יש להם ילד מחוץ לנישואין. תיאור של עולם שבו יש שחור ולבן – גברים ונשים בהתאמה (בלי גווני אמצע, אפילו הומוסקסואלים נזכרים כאן כמי שאם זה הטבע וכך ברא אותם אלוהים אז זה נסלח, ואם זאת הדרך שהם בחרו אז זה לא נסלח), נשים שלא יכולות להתחתן אחרי גיל 32 רק לאלמנים, נכים או כאישה שנייה או שלישית, הגברים הם מלכי העולם, או לפחות סולטאנים, גברים יכולים להתחתן עם כמה נשים. אסמה תוהה על ההבדל בין שמות של נשים לגברים, השמות של הנשים שהם "משקפים חינניות עדינה ואילו של הגברים מגלמים עוצמה" . אסמה מצרה על כך שהתקשורת עם אימה בגיל ההתבגרות הופכת להיות תקשורת של כללים ואיסורים, אבל את אחיה היא לא מגדלת על פי אותם כללים, הוא הסולטאן שלה, של הבית, זה שהופך להיות אב הבית כשהאבא נוטש. מאז הולדתה כבת שביעית לאישה שערגה לבן למדה פמבה לראות את העולם הזה כחממה של אי שוויון... תופעות שעם חלקן השלימה כעובדה שאין לשנותה, כהתנהגות אנושית אליאס, הגבר שבו מאוהבת פמבה הוא שף, מקצוע נדיר אצל גברים, ולכן היא שואלת אותו אם אבא שלו אומר בסדר על זה שהוא מבשל אדם, אבא של אסמה, שיכול לנטוש עם מאהבת אך כשהאימא עושה זאת היא נרצחת על רקע חילול כבוד המשפחה, רצח שבלונדון המעשה שנעשה הוא רצח, אך בטורקיה הגנה על כבוד המשפחה, בכתבה מתוך עיתון בידיעה על הרצח נכתב: בניגוד לחברה המודרנית. כבוד המשפחה נחשב יותר מאושרם של בני המשפחה' ואסמה גם מסכמת את המשמעות הפרימיטיבית, לדעתה, של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה "ברצח של אישה אחת, איסכנדר הרג רבים" וכן, רוב הפסיקות הדעתניות הן בפיה של אסמה, הילדה שנולדה בטורקיה אך גדלה רוב חייה בלונדון.
משאפאק אנו למדים על הפערים העצומים שבין העיר הגדולה לכפרים הקטנים והפרימיטיביים.פערים בין מזרח למערב על פערי התרבות.
פערים- בנרטיבים שונים מאד שקשה למצוא גשר בינם.
.

» ביקורות נוספות של מיכאל
» ביקורות נוספות על כבוד