ביקורת ספרותית על הממזרה מאיסטנבול מאת אליף שאפאק
ספר מעולה

---

לקרוא ספר של אליף שפאק זה כמו להיכנס לתוך חדר שכל חלקה בו מנוצלת עד תום. אם זה תמונות על הקירות, חפצים על השולחן, ועוד עציצים וכדים על הרצפה. דחוס. ככה בדיוק כותבת אליף שפאק. כתיבה צפופה ודחוסה, הדמויות שלה מתוארות לפרטי פרטים עד כי נדמה לך שאתה מכיר אותן מאז ומתמיד. התנועה נוכחת בכתיבה שלה, ובספר הזה הוליכה אותי (והילכה עלי קסם) באיסטנבול הרב גונית. איסטנבול הצבעונית הקולנית והריחנית. העיר שהכל מתקיים בה בצמידות, ולכל דבר יש מקום.

הישן והחדש. המסורתי והמודרני. האישי משפחתי אל מול הלאומי והפוליטי.

הממזרה מאיסטנבול היא אסיה קזאנג'י. אסיה גרה בבית מלא בנשים. עם אמה זליחה, שמעולם לא סיפרה לאסיה מיהו אביה, ועם שלושת דודותיה, סבתה, וסבתא רבא. יש לה גם דוד שעזב את טורקיה ונסע לחיות באריזונה. הזכר היחידי בבית הוא סולטן החמישי- החתול המשפחתי.

כמו בספרה כבוד, גם בספר הזה - אצל שפאק הנשים הן, ורק הן הכוח האמיתי. הגברים רק נוכחים ברקע. יש איזשהו איזון אצלה. היא מעצימה בספריה את אותן אוכלוסיות מוחלשות למענן היא פועלת בחייה הפרטיים. שפאק היא אקטיביסטית שעושה כאב ראש לא קטן לצמרת השלטון הטורקית.
שפאק בחרה בסיפור של מאורעות 1915, שואת העם הארמני, שישמש כרקע לסיפור שלה, המספר את סיפורן של שתי משפחות. משפחה טורקית, ומשפחה ארמנית שהגורל יפגיש אותן וישפיע על מהלך חייהן.

שפאק מביאה את הסיפור לכדי סגירת מעגל של כל הדמויות, כמו גם סגירת קצוות. והייתי אומרת אולי סגירה מושלמת מדי, ובכל זאת ממליצה מאוד על הספר. שפאק יודעת לספר סיפור כהלכה בכתיבה חושנית וצבעונית.

שאפק הואשמה בהשמצה ועמדה לדין בגין כתיבת הספר הזה, במיוחד לאור הבאת הזוית האוהדת של העם הארמני, אך לבסוף התביעה בוטלה.

לא יכולה לסיים את הסקירה הזו מבלי לצטט את הפסקה הזו שכל כך רלוונטית אלינו ואל מה שקרה פה רק לפני שבועיים.

"טורקים ויוונים וארמנים ויהודים חיו יחד במשך מאות בשנים, והם עדיין יכולים למצוא דרך לחיות בדו קיום תחת מטרייה אחת." (עמ' 229)

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על הממזרה מאיסטנבול