ספר מעולה

הביקורת נכתבה ביום חמישי, 27 במאי, 2021
ע"י dina
ע"י dina
לקרוא ספר של אליף שפאק זה כמו להיכנס לתוך חדר שכל חלקה בו מנוצלת עד תום. אם זה תמונות על הקירות, חפצים על השולחן, ועוד עציצים וכדים על הרצפה. דחוס. ככה בדיוק כותבת אליף שפאק. כתיבה צפופה ודחוסה, הדמויות שלה מתוארות לפרטי פרטים עד כי נדמה לך שאתה מכיר אותן מאז ומתמיד. התנועה נוכחת בכתיבה שלה, ובספר הזה הוליכה אותי (והילכה עלי קסם) באיסטנבול הרב גונית. איסטנבול הצבעונית הקולנית והריחנית. העיר שהכל מתקיים בה בצמידות, ולכל דבר יש מקום.
הישן והחדש. המסורתי והמודרני. האישי משפחתי אל מול הלאומי והפוליטי.
הממזרה מאיסטנבול היא אסיה קזאנג'י. אסיה גרה בבית מלא בנשים. עם אמה זליחה, שמעולם לא סיפרה לאסיה מיהו אביה, ועם שלושת דודותיה, סבתה, וסבתא רבא. יש לה גם דוד שעזב את טורקיה ונסע לחיות באריזונה. הזכר היחידי בבית הוא סולטן החמישי- החתול המשפחתי.
כמו בספרה כבוד, גם בספר הזה - אצל שפאק הנשים הן, ורק הן הכוח האמיתי. הגברים רק נוכחים ברקע. יש איזשהו איזון אצלה. היא מעצימה בספריה את אותן אוכלוסיות מוחלשות למענן היא פועלת בחייה הפרטיים. שפאק היא אקטיביסטית שעושה כאב ראש לא קטן לצמרת השלטון הטורקית.
שפאק בחרה בסיפור של מאורעות 1915, שואת העם הארמני, שישמש כרקע לסיפור שלה, המספר את סיפורן של שתי משפחות. משפחה טורקית, ומשפחה ארמנית שהגורל יפגיש אותן וישפיע על מהלך חייהן.
שפאק מביאה את הסיפור לכדי סגירת מעגל של כל הדמויות, כמו גם סגירת קצוות. והייתי אומרת אולי סגירה מושלמת מדי, ובכל זאת ממליצה מאוד על הספר. שפאק יודעת לספר סיפור כהלכה בכתיבה חושנית וצבעונית.
שאפק הואשמה בהשמצה ועמדה לדין בגין כתיבת הספר הזה, במיוחד לאור הבאת הזוית האוהדת של העם הארמני, אך לבסוף התביעה בוטלה.
לא יכולה לסיים את הסקירה הזו מבלי לצטט את הפסקה הזו שכל כך רלוונטית אלינו ואל מה שקרה פה רק לפני שבועיים.
"טורקים ויוונים וארמנים ויהודים חיו יחד במשך מאות בשנים, והם עדיין יכולים למצוא דרך לחיות בדו קיום תחת מטרייה אחת." (עמ' 229)
18 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
בנצי גורן
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה דינה. "כבוד" ממתין לי על המדף.
|
|
dina
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
פרפר, הדור הטורקי הצעיר, וגם דור הביניים ברובו, מאוד רוצים לחיות בטורקיה אחרת. יותר ליברלית, פחות דיקטטורית. מקווה בשבילם שיגיע שם השינוי ומהר.
ועד שתחזור לאיסטנבול (אם בכלל) קפוץ ללוינסקי לבורקס של הטורקי. מוזר באמת שלא מצאת בורקס תרד. זה מאסט! |
|
פרפר צהוב
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
סקירה יפה.
הייתי באיסטנבול בתקופה שלפני ארדואן "החביב". העיר בהחלט מעניינת, ויש עוד הרבה מקומות מסקרנים בתורכיה שכנראה אוותר עליהם. מה שהפתיע אותי שלא הצלחתי למצוא שום סוג של בורקס מלבד עם מילוי בשרי. נראה שמה שמכונה כאן בשם "בורקס תורכי" הוא ממקור בלקני. לגבי המשפט האחרון הוא נשמע יותר מדי אופטימי. אולי אם מחליפים את השלטון ומתחילים בחינוך מגיל צעיר אפשר לעשות שינוי מחשבה לאחר דור או שניים. |
|
dina
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
יעל, כאילו נכנסת לי לראש. חשבתי להזכיר את פאמוק כדוגמה לכתיבה דחוסה מאוד, בסוף החלטתי להניח לו. אבל כן, פאמוק מאוד מאוד מעמיס עד לכדי עייפות. במוזיאון התמימות שלו, הרגשתי לא פעם שאני צריכה מנוחה. הוא גם חזר על עצמו לא מעט, ובכל זאת לא יכולה להגיד שהספר לא טוב. מעייף? כן.
אבל אצל אליף שפאק הדחיסות לא מעיקה. היא פשוט נותנת לך תמונה מלאה ומעמיקה. את ארמון הפרעושים שלה לא קראתי. |
|
dina
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תןדה zek
|
|
dina
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
מורי, אותי הוא מאוד שכנע. אני בספק אם תאהב. מצד שני זוכרת שכן אהבת את אני מלאללה, אבל אני מניחה שמה שאהבת בו זה שהוא היה ממואר. יש מצב?
|
|
זאבי קציר
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
סקירה מסקרנת, תודה לך דינה.
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
לא קראתי שום ספר שלה.
אבל ההגדרה "להיכנס לחדר בו כל חלקה מנוצלת עד תום... דחוס" מתאימה בול לסופר שכן קראתי, פאמוק ב"מוזיאון התמימות" שלו. אני תוהה עד כמה הכתיבה הזו, שאפשר למצוא אותה גם אצל אליף שאפיק ב"ארמון הפרעושים" מאפיינת את הסופרים התורכיים? מודה שלא קראתי יותר מדי מהספרות הזו. |
|
מורי
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
נשמע משכנע.
|
18 הקוראים שאהבו את הביקורת