• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

מאת אליף שאפאק

הביקורת של לי יניני

תמונה של לי יניני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

מאת אליף שאפאק

הביקורת של לי יניני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של לי יניני
הוצאה לאור:מחברות לספרות
שנת הוצאה:2008
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/19
ביקורות על הממזרה מאיסטנבול
הבאה
dina
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 5 שנים

“לקרוא ספר של אליף שפאק זה כמו להיכנס לתוך חדר שכל חלקה בו מנוצלת עד תום. אם זה תמונות על הקירות, חפצ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•4 דקות קריאה

את הספר הנוכחי קראתי בעקבות הספר "כבוד" של אליף שפאק.

גם בספר "הממזרה מאיסטנבול" שפורסם בארץ ב-2008, אליף שפאק עוסקת בפרונקל היסטורי של העם הטורקי-השואה הארמנית. כמו בספרה "כבוד" אליף שפאק "אומרת" "מספרת" "זועקת".

בספר הזה נארג סיפור משפחתי שפרוס כמפה על שולחן, עם מנהגים, אמונות טפלות, קונפליקטים בין המודרניזציה למסורת, וכל המרקם יחדיו ז-ו-ע-ק.

לב ליבו של הסיפור הוא לא רק התיעוב והשנאה, הקיימים בין הארמנים לטורקים, וההשלכה על הדמויות בספר, אלא ההתמודדות של הדור הצעיר, עם נושא שהעם הטורקי מנסה להשתיק ולהסתיר.

שתי דמויות מרכזיות יש בסיפור הנוכחי: אסיה הטורקיה מאיסטנבול שגדלה בצל נשים, ואינה יודעת מיהו אביה. אסיה נולדה לזליחה קזאנג'י שמתוארת כבעלת שיער מקורזל, בגוון שחור עורב, עיניים ירוקות, חדורות תבונה ואישיות פרובוקטיבית.

אגב גם האם של אסיה זליחה, גדלה בצל של נשים. אחותה של זליחה-באנו הכניסה כל דבר לפה. האם-גוצ'לאום מתוארת כצאר רוסי, ג'ווריה- האחות האחרת מורה להיסטוריה טורקית, בבית ספר פרטי, ואכלה תמיד ארוחות בריאות ומאוזנות, ופרידה-אחות נוספת נחשבה לבעייתית, וכילדה הייתה מנותקת, מוזרה וחולנית. פרידה לא גילתה עניין בדבר, מלבד שיעורי גיאוגרפיה, וחיבור לאסונות, עד כדי כך שקראה כל יום את העמוד השלישי של הצהובונים, המדווחים על תאונות ואסונות למינהן.

במשפחת קזאנג'י לא היו גברים. הסב נפל ומת בגיל 60, הבן הלך בדרכו של אביו, ומת מהתקף לב לפני יום הולדתו החמישים ואחד, כך שתוחלת החיים של הגברים במשפחה התקצרה מדור ולדור. כיוון שכך את מוסטפה הבן "העיפו" לארצות הברית.

הדמות השנייה-ארמאנוש או אמי, כפי שנקראה על ידי האם. ארמאנוש היתה ביתה של אם אמריקאית ואב ארמני. האם היתה "אנטי-ארמנית" מוצהרת, לאחר שהתגרשה והתחברה לגבר טורקי – מוסטפה, ולו רק מתוך נקמה במשפחת בעלה שהיה ממוצא ארמני.

ארמנוש מתוארת כיפיפייה, שותפה ופעילה בפורום של ארמנים צעירים, ובהשפעתו של אותו פורום, היא מחליטה לצאת למסע של חייה, ולגלות את שורשי המשפחה, כדי להסיר את הלוט ולהבין, מה עומד מאחורי השואה הארמנית?

כל אחת מהגיבורות, אסיה וארמנוש בוחרות לבצע מהלך הפוך האחת מהשנייה. ארמאנוש חפצה לחשוף את העבר, ואסיה נמלטת ממנו, בדיוק כמו שהעם הטורקי, עדיין וגם כיום, מתכחש לשואה הארמנית, שנרצחו בה כמיליון וחצי ארמנים.

לאורך כל הנובלה, מטיבה אליף שפאק, להאיר את הטענות מזוויות שונות, ואסיה מנסה לגשר על הפער... "אני כן מכירה באובדן ובכאב שלכם"... אני מניחה שזה אולי אחד ממיני המשפטים, הארוגים בספר שהרגיזו את הקוראים הטורקים.

אליף שפאק בחרה בסימבוליקה מעניינת, היא בחרה להציב "נערה ממזרה", שאינה יודעת מיהו אביה הביולוגי, והיא גם זו שמייצגת את העם הטורקי, הנדרש להכיר במעשיו של האב...

אליף מטפלת בסוגיה ובקונפליקט הטורקי-ארמני, כבכוס בדולח אבל זועקת... בדיוק כמו יין יבש, אך משובח שמותיר לעיתים צריבה ...

השנאה בין שני העמים, כל כך טמונה עמוק, שכאשר חברתה הארמנית של ארמאנוש, פוגשת רחוב בשם "טורק" בסן פרנסיסקו, היא נעמדת על רגליה האחוריות. רק אחרי שארמנוש מסבירה לחברתה, שמדובר ברחוב ע"ש פרנק טורק, שהיה עו"ד וראש העיר השני, ובעל מקום של כבוד בהיסטוריה העירונית- נחה עליה דעתה.

הספר שופע בתיאור של טעמים ומאכלים מסורתיים, ויש אפילו מתכון ל"אשורה", שיש לו משקל בסיפור הזה.

עוצמתו המיוחדת של הספר, הינו החיבור ההיסטורי והפוליטי הרגיש, וחידודו מול העולם. שני צדדים יש למטבע הזה: הצד "הזוכר" ומאידך גיסא הצד "המכחיש".

אני מעריצה את אליף שפאק, על אומץ ליבה והתייצבותה מול האמת. היא בהחלט הטיבה בחיבור של ארמנוש ואסיה-שאינה מהססת לחשוף את הסוד המשפחתי ש"קושר" בין שתי המשפחות.

אליף מרבה לתאר את איסטנבול המבעבעת, התוססת והגדולה, עם ניחוחות הקפה וריחות המטבח, בעזרת דמותה של ארמאנוש. אין לי צל של ספק, שתיאוריה נכתבים כגעגוע לילדותה שלה.

לטעמי היה אפשר לקצר מעט את הספר. בנוסף היו קטעים שאני אישית פחות אהבתי. קצת הפריע לי שהספר רצוף במאכלים לא מוכרים, והיה נחמד אם לקורא הישראלי, ניתן פירוש בתחתית העמוד או בסוף הספר. הטעמים והאוכל קיבלו מקום של כבוד בספר הזה, עד כדי כך שאפילו לפרקים ניתנו שמות כמו: קינמון, פיסטוקים ועוד.

כשסיימתי לקרוא את הספר, אחזה בי תחושה, שהסופרת בחרה לזרוק על השולחן את כל מה שיש לה במזווה. המנה הראשונה הוגשה יחד עם הקינוח, והמנה העיקרית הצטרפה אליהן בין לבין. יש כאן מעט גודש של חוויות ואירועים רבים, שיוצרים תחושה של בלילה מעט עמוסה.

בעקבות הספר הזה, אליף שפאק הואשמה בפגיעה בשמה הטוב של טורקיה. התביעה טענה שהספר עוסק ברצח העם הארמני, ועקב כך פוגע ברגשותיהם של הטורקים, שעד ימים אלה מכחישים את השואה הארמנית.

התביעה התבססה על המשפט שנאמר על ידי אחת הדמויות: "ניצולי הטבח שאיבדו את כל הקרובים שלהם בידי הקצבים הטורקיים ב-1915". חבר השופטים זיכה את אליף שפאק מחוסר ראיות, ופס"ד זה היווה הישג לתומכי זכויות האדם והדמוקרטיה בטורקיה.

לסיכום: הספר מורכב מלזכור או לשכוח, וכפי שנרשם על גבי הכריכה: ו"במתח שבין הצורך לבחון את העבר לבין התשוקה למחוק אותו". אני בהחלט מסכימה עם המשפט: ש"בשני הצדדים יש הרגלים שצריך לשנות".

הספר מומלץ, אם כי בטמפרטורה נמוכה מהספר "כבוד" שלטעמי משובח.
לי יניני

נתונים:
שם הספר: הממזרה מאיסטנבול- The Bastard of Istanbul
שם הסופר/ת: אליף שפאק- Elif Shafak
שפה מקור: אנגלית
תרגום: קטיה בנוביץ'
ז'אנר: פרוזה תרגום
מספר עמודים: 348
הוצאה לאור: כנרת, זמורה ביתן, דביר
שנת הוצאה: 2008

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של רחלי (live)
רחלי (live)
תמונה של אורי רעננה
אורי רעננה
תמונה של michalro
michalro
תמונה של Manu
Manu
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
19קוראים|גיל ממוצע65|53%נשים

על המבקרת

תמונה של לי יניני

לי יניני

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
763 ביקורות•12 נבחרות•12,819 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של לי יניני
לי יניני
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות763
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה12,819
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת286ספרות מקורית241מתח ריגול והרפתקאות94

דיון על הביקורת

17 תגובות
לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

זשלב זה לא יקרה כל עוד השלטון שם הוא כמו היום.

לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

חני מסכימה איתך וזה נכתב בסוף סקירתי.

לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

חני מסכימה איתך וזה נכתב בסוף סקירתי.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
אכן נושא שנוי במחלוקת - אני לא יודע מה בדיוק קרה שם, אבל אני חושב שמן הראוי הוא שהטורקים יבקשו סליחה, ויסיימו את הסכסוך הזה. ביקורת טובה.
חני
חני •לפני 10 שנים
חני
חני •לפני 10 שנים

יצא לי לפגוש גם ארמנים וגם טורקים והשאלה מאיפה מסתכלים על מטבע ההסטוריה מאיזה צד.

השינאה כמה שזה נשמע נורא נמצאת אצל המנהיגים ,אצל האנשים הרגילים יש אהבה גדולה בלב..
חני
חני •לפני 10 שנים
לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

רץ תודה רבה

רץ
רץ•לפני 10 שנים

לי ביקורת מצויינת על נושא מרתק שואת העם הארמני - ועל הרקע המאבק העכשווי בין החילונים לאיסלמיסטים בתורכיה.

לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

דן בהחלט. מסכימה עם דבריך . תודה שוב. סופש נעים

דן סתיו
דן סתיו•לפני 10 שנים

לי

אני לא בטוח שספרות יכולה להיות נקיה מפוליטיקה - לא מצידו של הסופר המתאר מציאות חיים שהפוליטיקה שזורה בה כחלק בל יפרד, ולא מצידו של הקורא (במקרה שלי) המחפש למצב כל סיפור שהוא קורא במרחב ובזמן המעוגנים בין השאר בסוגיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות. אולי הסוגה הקרויה ספרות בדיונית מייתרת את הפוליטיקה אבל משום כך בעיני נעדרת רלבנטיות במידה גדולה.
לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

דן, אני הולכת למחוק את השורה הזו.... אני לא שלמה איתה וגם לא רוצה להכנס לפוליטיקה

בשביל מה לי "צרות"? :-) ספרות זה דבר נקי... פוליטיקה - לא!
לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

אנקה תודה עשית לי את הסופש

דן סתיו
דן סתיו•לפני 10 שנים

לי

ביקורת מעניינת וכתובה היטב. רק הערה קטנה: הבחירות האחרונות בטורקיה נערכו לפני מספר ימים (1 בנובמבר ליתר דיוק) ולא ב-2014 והשמחה למפלתו של ארודאן היתה, איך לומר זאת בעדינות, מעט מוקדמת....
אנקה
אנקה•לפני 10 שנים

ללי, הכיף כולו שלי לקרוא את סקירותייך.

יש לי עוד ספר שלה בבית ועדיין לא קראתי. ארמון הפרעושים. כך שאוכל להתרשם משני ספרים שלה. אני מניחה שסופר משתפר עם שנות הכתיבה וניסיון. מצד שני לפעמים יש לו איזה ספר טוב אחד ואחרים שכותב פחות טובים. אני מקווה שהיא רק משתפרת. חיבוק גם לך :)
לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

אנקה תודה שקראת אותי. אם תקראי את "כבוד" ולאחריו את הנוכחי תראי את ההבדלים

גם בכתיבה של הסופרת. אין לי ספק שהיא עשתה כברת דרך ארוכה ויפה עד לספר "כבוד" שלדעתי הוא משובח וכתוב מצויין. אשמח לקרוא את דעתך אם וכאשר תקראי ותכתבי. חיבוק! שבת שלום
אנקה
אנקה•לפני 10 שנים

ללי, ביקורת מצויינת.

הטורקים נשמעים לי כמו הקוזאק הנגזל : הם עוד מתבכיינים על האשמתם בפשעים שביצעו נגד עם אחר ? והמשפחה הארמנית עם בנות בלבד מזכירה לי קצת את ה"קרידשיאנס":) אם כי הספר נמצא על מדף אצלי עוד מתקופת ה"אבא במאה" ומחכה לי שאקרא אותו. קצת מאכזב שהוא בינוני. תודה על הסקירה המפורטת והברורה.
17 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של לי יניני

לחישת הזאב

לחישת הזאב

יריב ענבר

WOW!
לא בכל יום פוגשים ספר שמצליח להיות מותח, חכם ומטלטל רגשית באותה מידה. כבר מהעמודים הראשונים הבנתי ש"לחישת הזאב" הוא אחד מספרי המתח והריגול הטובים שקראתי בשנים האחרונות.
יריב ענבר טווה עלילה שקשה מאוד להניח מהיד. כל פרק מגביר את הסקרנות, מעלה עוד שאלות ומוביל את הקורא עמוק יותר אל תוך הרשת הסבוכה של סודות, מניפולציות ובחירות בלתי אפשריות.
תחילה שיערתי שה"זאב" הוא מטאפורה לדמות הראשית, אך הופתעתי לגלות שמדובר בתמונה שהייתה נפוצה בבתים רבים של יוצאי ברית המועצות. בספר, אותה לחישה הופכת לזיכרון טעון במשמעות ומוסיפה רובד רגשי ועמוק לסיפור כולו.
לכתיבתו של יריב ענבר יש עומק רגשי יוצא דופן. היא בוגרת, חכמה, ריאליסטית ומדויקת, והדמויות נבנו בקפידה רבה. לא רק הדמות הראשית מעוררת עניין, אלא גם דמויות המשנה, שכל אחת מהן זוכה לקול ייחודי, לאישיות מובחנת ולמקום משמעותי בעלילה.
העלילה לוקחת את הקורא למסע מרתק בין מינסק, בלארוס, דמשק, תל אביב ואנטליה. במרכזה ניצבת אירית – אשת מוסד ממולחת, אמיצה ונועזת. היא נשואה לדודו ואם לשתי בנות, גאיה ואלה. בין בני הזוג שוררים אהבה והערכה, אך כמו אצל רבים, גם חייהם אינם חפים משחיקה וממורכבות. אירית חוזרת ממשימות חשאיות ומנסה לג'נגל בין עולם הריגול המסוכן לבין שגרת החיים המשפחתית – פקקים, קניות, ימי הולדת וסידורים אינסופיים.
על אירית מוטלת משימה רגישה במיוחד, שבמהלכה היא יוצרת קשר בלתי צפוי עם נור – אישה סורית שמגויסת, מבלי לדעת זאת, למען המודיעין הישראלי ומופעלת לרגל אחר בעלה.
אלא שכמו בכל מבצע מורכב, גם כאן לא הכול מתנהל לפי התוכנית. תקלות, הפתעות ותפניות בלתי צפויות מטלטלות את הדמויות, וסודות אפלים מתחילים להיחשף.
מה שהופך את "לחישת הזאב" לחריג בנוף ספרי הריגול הוא העובדה שהמתח אינו נשען רק על מבצעים חשאיים וסודות מדיניים. בלב העלילה עומדות דמויות אנושיות מורכבות, פגומות ואמינות, שהמאבקים הפנימיים שלהן מרתקים לא פחות מהאירועים עצמם.
לצד עלילת הריגול הסוחפת, יריב ענבר מתמקד בנפשו של האדם ובמערכות היחסים שבין בני אדם. הוא מציב זו מול זו שתי נשים – אירית הישראלית ונור הסורית. לשתיהן עבר מורכב, לכל אחת פצעים משלה וסודות משלה, וכל אחת מהן נושאת מטען רגשי כבד ומתמודדת איתו בדרכה.
הספר חושף בפני הקורא את עולמם של אנשי הצללים, הפועלים בזירות שונות ומשתמשים באמצעים וטכנולוגיות שנדמה כי נלקחו מסרטי ריגול. אולם אל תטעו – עלילת הריגול כאן היא רק המסגרת. במרכז הסיפור נמצאים בני האדם, הרגשות, המחירים האישיים והבחירות המוסריות.
בנוסף, ענבר מפגין שליטה מרשימה בקצב העלילה. הוא יודע בדיוק מתי לחשוף מידע, מתי להפתיע ומתי לעצור לרגע כדי להעמיק את הצד הרגשי. התוצאה היא ספר שכמעט בלתי אפשרי להניח מהיד.
בניגוד לספרי ריגול רבים, שבהם עולם הביון נשלט בדרך כלל בידי גברים, יריב ענבר מציב נשים במרכז הבמה. הבחירה הזו מעניקה לסיפור זווית מקורית, רעננה ומעניינת במיוחד.
הספר מעורר אצל הקורא שאלות רבות:
• כיצד עבודה תובענית משפיעה על חיי המשפחה?
• כיצד טראומות ילדות ממשיכות לעצב את חיינו גם שנים רבות לאחר מכן?
• איזה מחיר אישי משלמים אנשי הצללים?
• מה קורה למצפון ולמוסר כאשר המציאות כופה בחירות בלתי אפשריות?
• והיכן עובר הקו האדום?
זהו אחד מאותם ספרים שלא באמת מסיימים עם סגירת העמוד האחרון. גם לאחר הקריאה, הסיפור והדמויות ממשיכים ללוות את הקורא עוד שעות ואף ימים.
ספרים רבים מספקים הנאה בזמן הקריאה; ספרים מעטים ממשיכים להדהד בלב ובמחשבות זמן רב לאחריה. "לחישת הזאב" שייך ללא ספק לקבוצה המצומצמת הזו.
בשורה התחתונה
"לחישת הזאב" אינו רק ספר מתח וריגול. זהו מותחן פסיכולוגי מורכב, אנושי, חכם ובלתי נשכח, העוסק בנאמנות, מוסר, טראומה והמחירים הכבדים שגובים סודות.
בשנים האחרונות קראתי לא מעט ספרי מתח וריגול, אך מעטים הצליחו להשאיר בי חותם כמו "לחישת הזאב". זהו ספר סוחף, מרגש ומעורר מחשבה, שמצליח לשלב באופן יוצא דופן בין מתח, פסיכולוגיה אנושית ועומק רגשי.
מבחינתי – 5 מתוך 5 כוכבים, ללא שום היסוס.
מומלץ בחום לכל אוהבי המתח והריגול, ובעיקר לכל מי שמחפש ספר שלא רק יותיר אותו ער עד השעות הקטנות
לי יניני

לפני 44 דקות•
★★★★★
•לי יניני
ארמון המגנוליות

ארמון המגנוליות

פיונה דיוויס

לפעמים די במבט אחד בפסל, בציור או בתמונה ישנה כדי לחשוף סוד שנקבר לפני חמישים שנה. זה בדיוק מה שקורה ב"ארמון המגנוליות" – רומן היסטורי שבו פיונה דייוויס טווה בעדינות את החוטים בין שתי תקופות שונות ומצליחה לשמור על הסקרנות עד העמוד האחרון.

הספר מתרחש בשני צירי זמן – 1919 ו-1966 – ובמרכזו בית פריק המפורסם בניו יורק, שהפך לימים לאחד המוזיאונים המיוחדים בעיר.

העלילה נעה בין ליליאן קרטר, דוגמנית ומודליסטית צעירה שמוצאת את עצמה מסובכת בפרשת רצח מסתורית, לבין ורוניקה ובר, דוגמנית אנגלייה המגיעה לבית פריק כמעט חמישים שנה מאוחר יותר בעקבות הזדמנות מקצועית מבטיחה.

לאחר שליליאן איבדה את אמה במגפת השפעת הספרדית, היא נאלצת להתמודד לבדה עם מציאות קשה ועם חשד המאיים להרוס את חייה. היא מוצאת מפלט בבית פריק, שם היא מתחילה לעבוד כמזכירתה האישית של הלן פריק, בתקווה להתרחק מעבר מטריד המאיים להשיג אותה.

מנגד, ורוניקה נקלעת במהלך הפסקת החשמל הגדולה של ניו יורק לשורה של גילויים המובילים לחשיפת סודות שנשמרו במשך עשרות שנים.

לב לבו של הספר אינו רק התעלומה עצמה, אלא גם סיפורם של משפחת פריק ושל הבית שהפך למוזיאון. דייוויס משלבת עובדות היסטוריות אמיתיות לצד עלילה בדיונית של סודות משפחתיים, שאיפות, אהבות ותככים. בסיום הספר היא אף משתפת במקורות את השראתה והמחקר שביצעה על המוזיאון ועל הדמויות ההיסטוריות, תוספת מעניינת במיוחד עבור חובבי הז'אנר.

החלק שהרשים אותי ביותר היה דווקא המחקר ההיסטורי. ניכר שהסופרת השקיעה בעבודה יסודית, והתקופה קמה לתחייה באמצעות הפרטים הקטנים. לעומת זאת, המסתורין היה עבורי משני לחוויה ההיסטורית. קצב הספר איטי יחסית, אך הוא תואם היטב את האווירה התקופתית ואת הסבלנות שהסיפור מבקש מהקורא.

חובבי רומנים היסטוריים, סיפורי משפחות ומקומות אמיתיים בעלי עבר עשיר ימצאו כאן קריאה מהנה ומעשירה, המשלבת היסטוריה, אמנות וסודות מן העבר.

בשורה התחתונה:

ארמונות אינם שומרים רק יצירות אמנות – הם שומרים גם זיכרונות, סודות וסיפורים שאיש לא העז לספר. "ארמון המגנוליות" הוא רומן היסטורי מרתק, שבו העבר וההווה נפגשים בין קירותיו של בית אחד ומזכירים לנו שלפעמים האמת מחכה בסבלנות עשרות שנים עד שמישהו יגלה אותה.

קריאה נעימה
לי יניני

לפני 4 ימים•
★★★★★
•לי יניני
איזבלה מלכת ירושלים

איזבלה מלכת ירושלים

נעמה בר שירה

רומן היסטורי המתרחש בתקופתם של איזבלה מלכת ירושלים, צלאח א־דין – מהשליטים הבולטים של התקופה – ומסעי הצלב בסוף המאה ה־12.
נעמה בר שירה נשענת על אירועים היסטוריים ידועים ומרכיבה מהם עלילה המשלבת דמויות אמיתיות לצד דמויות בדיוניות. הפרקים הקצרים שזורים בפוליטיקה, מאבקי כוח, קרבות, אהבה, נאמנות ובגידות. אין ספק שהסופרת מצליחה להכניס את הקורא אל סמטאות ירושלים הצלבנית ולהמחיש היטב את רוח התקופה.
מי היא איזבלה? נסיכה שגורלה הוכרע עבורה כבר בילדותה. בגיל 11 היא נישאת להאמפרי יפה התואר, המבוגר ממנה בשש שנים. כאשר היא מגיעה לגיל 18, אמה מריה מגיעה לבקרה ומזהירה אותה שאם לא תביא יורש, יהיו לכך השלכות. האם היו לכך תוצאות? בהחלט.
אל תוך המערבולת הזו נכנס דניאל – חבר ילדות המלווה את העלילה לכל אורכה, וגם הוא נושא עמו סוד. מהו אותו סוד? את זה תגלו במהלך הקריאה.
יש כאן סיפור על שלטון, כוח, מערכות יחסים, נאמנות, אהבות אסורות, יחסים להט"ביים, וגם על שדים, מלאכים וחזיונות.
הספר כתוב בגוף שלישי, נע בין קולותיהן של הדמויות השונות, ובין הפרקים משולבים איורים יפים המוסיפים לאווירה.
בכנות, יש לא מעט נקודות לזכותו של הספר. התקופה ההיסטורית של ממלכת ירושלים ומסעי הצלב מרתקת בפני עצמה, וניכר שהסופרת השקיעה בבניית העולם ההיסטורי. היא מצליחה להעביר היטב את האווירה, הנופים והמורכבות הפוליטית של התקופה. הכתיבה קולחת, והדמויות בנויות היטב.
עם זאת, עבורי הייתה גם נקודת חולשה משמעותית. לצד העובדות ההיסטוריות שולבו אלמנטים בדיוניים רבים, ובהם חזיונות, מלאכים ושדים. באופן אישי אני מעדיפה רומנים היסטוריים שנשארים קרובים ככל האפשר למציאות ולתיעוד ההיסטורי. מבחינתי, השילוב של העל־טבעי הרחיק אותי מהסיפור ופגע בתחושת האמינות.
אהבתי במיוחד את דמותו של דניאל, וגם איזבלה היא דמות שקל לחבב ולהזדהות איתה, למרות גורלה הטרגי.
זהו הספר הראשון בסדרה, והוא מסתיים בנקודה מסקרנת במיוחד.
בשורה התחתונה: "מי שנהנה מהספר בוודאי ימצא את עצמו ממתין בקוצר רוח להמשך."

קריאה נעימה

לי יניני

לפני שבוע•
★★★★★
•לי יניני
הקולגה

הקולגה

פרידה מקפדן

"יש ספרי מתח שמפתיעים בטוויסטים, ויש ספרי מתח שמצליחים גם לגעת בלב. "הקולגה" של פרידה מקפדן עושה את שניהם."
כשספר מצליח לגרום לי לסיים אותו בתוך יממה, אני יודעת שנפלתי לידיה של סופרת שיודעת בדיוק מה היא עושה. כבר מהרגע הראשון היה לי ברור שאף דמות אינה באמת מי שהיא מציגה את עצמה .
העלילה נבנית בהדרגה, המתח הולך ומתעצם, והדפים עוברים בזה אחר זה מבלי שמרגישים.
פרידה מקפדן אינה מסתפקת בטוויסטים מפתיעים. היא גם מציבה בפני הקורא שאלות אנושיות נוקבות. הספר מחדד עד כמה קל לשפוט אדם רק משום שהוא שונה מאיתנו, ועד כמה דעות קדומות עלולות לעצב את היחס שלנו כלפיו.
דון שיף היא אישה מוזרה, אאוטסיידרית ומנהלת חשבונות בחברת וויקסד, חברה לתוספי מזון. היא רווקה המתגוררת לבדה, חובבת מושבעת של צבים ומקפידה לאכול לפי צבעים ובימים מסוימים בשבוע.
דון שיף מגיעה למשרד בכל בוקר בדיוק בשעה 08:45. אבל מה קורה כשבוקר אחד היא אינה מופיעה?
באותו בוקר, באופן חריג, גם הקולגה היפה והמקובלת במשרד, נטלי פארל, מגיעה מוקדם מהרגיל, אף שבדרך כלל נהגה להגיע רק אחרי השעה 09:00.
היעדרותה של דון מפתיעה את נטלי. היא פונה למנהל הסניף, סת' הופמן, בתקווה שאולי דון הודיעה על היעדרותה, אך מתברר שלא התקבלה כל הודעה. ככל שחולפות השעות, הדאגה של נטלי גוברת, והיא מחליטה לנסוע לביתה של דון.
נטלי נכנסת בהיסוס אל הבית, שדלתו אינה נעולה. הכול מסודר ונקי להפליא. על השולחן מונחים בקבוק יין פתוח למחצה וכוס ובה שאריות יין אדום. כוס נוספת מנופצת על הרצפה – מראה שאינו אופייני כלל לדון.
כשהיא מתקדמת בזהירות, היא שולפת סכין להגנה עצמית, נתקלת בריח מוזר, באקווריום ובו צב, בכוננית ספרים ובאוסף גדול של פסלוני צבים מזכוכית, מקרמיקה ומשיש. רק מקום אחד באוסף נותר ריק.
רגע לאחר מכן היא מועדת על הדום הפוך ופורצת בצרחה...
למה נטלי צרחה?
הספר מחולק לשני חלקים, וביניהם משולבים מיילים שדון שולחת לחברתה מיה. מיה מייעצת לה כיצד להתמודד עם מצבים שונים, ולמכתבים הללו יש תפקיד משמעותי בהתפתחות העלילה.
ככל שהתקדמתי בקריאה, מצאתי את עצמי משנה שוב ושוב את דעתי על דון. הדמות שנראתה בתחילה מוזרה ומרוחקת התגלתה כאדם מורכב הרבה יותר. היא ממש לא מי שחשבתי שהיא.
ומה שבטוח – בזכות דון שיף, חובבת הצבים, למדתי לא מעט גם על צבים.
בשורה התחתונה: "הקולגה" הוא הרבה יותר מספר מתח סוחף. זהו ספר על דעות קדומות, חרם חברתי, קבלת השונה והמחיר הכבד של שיפוט מהיר. פרידה מקפדן מצליחה לשלב בין עלילת מתח מצוינת לבין מסר אנושי חשוב, והתוצאה היא ספר שקשה מאוד להניח מהיד.
קריאה נעימה, לי יניני

לפני שבועיים•
★★★★★
•לי יניני
כל מה שלא נכתב

כל מה שלא נכתב

אמה גריי

יש ספרים שמלווים אותנו בזמן הקריאה, ויש ספרים שממשיכים להדהד גם הרבה אחרי שסגרנו את הכריכה. 'כל מה שלא נכתב' הוא בהחלט אחד מהם.
הספר עוקב אחר קייט, אלמנה צעירה המנסה להמשיך בחייה לאחר מות בעלה האהוב, תוך שהיא מגדלת את בנה, צ'רלי, ומתמודדת עם מציאות חדשה ושגרה שאיבדה את היציבות שהייתה לה.
אובדן של אדם קרוב משאיר אותנו לא פעם ללא מילים. בתחילה מגיע ההלם, אחריו העצב, הכעס, האשמה, ולבסוף – הניסיון ללמוד איך ממשיכים לחיות.
זהו ספר שעוסק באבל, אך אינו מכביד. הוא מצליח לשלב בין רגעים של הומור עדין לבין רגשות עוצמתיים, ובין כאב לתקווה.
העלילה מתארת את החיים שאחרי האובדן, ובמקביל מחזירה אותנו אל הזיכרונות מהקשר הזוגי של קייט ובעלה קאם (קאמרון). המעברים בין העבר להווה מעניקים לדמויות עומק והופכים את הסיפור לאנושי ואמין.
לב ליבו של הספר הוא אותם פתקים שבעלה הותיר אחריו – מילים שהופכות לעוגן עבורה גם לאחר לכתו. אבל האם זה באמת כל מה שנשאר?
אמה גריי כתבה את הספר לאחר שאיבדה את בעלה, ולכן התחושות המתוארות בו מרגישות אותנטיות וכנות. לצד עוצמת האובדן, היא מצליחה להכניס גם תקווה, צמיחה ואמונה בכך שאפשר למצוא משמעות ואהבה מחדש.
אחת השאלות שמלוות את הקריאה היא:
"האם מותר לאהוב שוב, מבלי להרגיש שבוגדים בזיכרון של מי שאהבנו?
הכתיבה של אמה גריי רגישה, חשופה ואותנטית. הספר בנוי בפרקים קצרים יחסית, המאפשרים לקרוא בקצב נינוח, לעצור, לעכל ולהמשיך. המעברים בין ההווה לעבר משתלבים היטב ותורמים לעוצמת הסיפור.
שאלות נוספות שהספר מעורר:
• מה ההבדל בין לשרוד לבין באמת לחיות?
• כיצד הזיכרונות שלנו מעצבים את ההחלטות שאנחנו מקבלים בהווה?
• ועד כמה הפחד להתקדם הלאה מנהל אותנו?
קייט מנסה לאזן בין עבודתה, גידול בנה צ'רלי, חברתה הטובה גרייס – שלא מוותרת לה ודוחפת אותה לפתוח חשבון בטינדר – לבין הגעגוע הבלתי פוסק לקאם. דווקא תקלה בטיסה מאלצת אותה לבלות זמן עם הבוס שלה, יו, שנושא עמו סוד משלו. המפגש הבלתי צפוי הזה מטלטל את עולמה ומאפשר לה להתחיל להביט קדימה.
בשורה התחתונה:
זהו ספר מרגש על אהבה, אובדן, תקווה והאפשרות להעניק ללב שנשבר הזדמנות לפעום מחדש.
קריאה נעימה, לי יניני

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
איש המוסד בלב טהרן

איש המוסד בלב טהרן

אלי חליפה

יש ספרים שקוראים בשביל האקשן, ויש כאלה שנשארים איתך בגלל המחיר האנושי.
הספר הזה מנסה להיות גם וגם.

בסוף הקריאה מצאתי את עצמי תוהה – האם הוא מצליח?

ומה קשה יותר: לשרוד משימה מסוכנת, או לשרוד את מי שהפכת להיות בדרך?

אני לא בטוחה שהספר מספק תשובה חד-משמעית.

זהו ספר רלוונטי מאוד לתקופה שאנחנו חיים בה – עלילתי, קצבי וסוחף, עם הרבה אדרנלין, מרדפים ודילמות מורכבות. הוא פותח צוהר לעולמם של אנשי הצללים ולמחיר הכבד שהם – וגם משפחותיהם – משלמים כדי להגן על המולדת.

אלי חליפה מציין שהספר נכתב בהשראת אירועים מהעולם האמיתי, והתוצאה אכן מרגישה קרובה למציאות. מבחינתי – זה עבד. לא הצלחתי להניח את הספר מהיד.

העלילה עוקבת אחר דניאל רוזן – לוחם מיומן שמנהל חיים כפולים. איש משפחה לכאורה, אך בפועל חי בתוך מערבולת של משימות מסוכנות בלב טהרן.

הוא מחליף זהויות בקצב כמעט בלתי נתפס – מתחיל את היום כאדם אחד וממשיך אותו כאחר, לפעמים כמה פעמים ביום. החיים שלו בנויים משקרים וסודות, והמחיר הנפשי של להיות “אף אחד” מורגש היטב.

לצד האקשן, יש גם בגידות, אהבות אסורות ודרמות אישיות שמעניקות לסיפור עומק רגשי. תחושת האמינות מתחזקת גם בזכות הדיאלוגים והמחקר שמאחורי הספר.

דמותו של דניאל רוזן מצליחה להיות יותר מגיבור פעולה – יש בו גם שבריריות, פחד ובדידות. בעיניי, הבעיה האמיתית שלו אינה האויבים שמולו, אלא העובדה שהוא כבר לא באמת יודע מי הוא. בין זהות לזהות, גם הקורא נשאר תוהה במי להאמין – ואולי אין תשובה נכונה.

מה שעניין אותי במיוחד הוא לא רק מי הדמויות – אלא מי הן כשהקליפות מוסרות. האם אפשר להחזיק כמה חיים במקביל ולהישאר אנושי?

סיימתי את הספר הזה תוך כמה שעות – וזה כבר אומר לא מעט. ממליצה בחום.

בשורה התחתונה:

“איש המוסד בלב טהרן” הוא לא רק סיפור על משימות חשאיות – אלא על אדם שנעלם בתוך הזהויות שהוא נאלץ לבנות, ועל המחיר שבכך.

נקודה למחשבה: בסוף לא כולם שורדים את המשימות אבל מעטים שורדים את עצמם.

קריאה נעימה,

לי יניני

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
האכזבות

האכזבות

עפר סקר

יש ספרים שאנחנו בוחרים בקפידה, ויש כאלה שפשוט מגיעים אלינו בדרך קצת אחרת.

את "אכזבות" רכשתי במהלך ביקור בסטימצקי, כשעופר סקר עצמו נכח במקום ואף המליץ לי עליו באופן אישי. יש משהו במפגש ישיר עם יוצר שמעורר סקרנות ורצון לתת הזדמנות — וכך אכן היה גם במקרה הזה.
למי שלא מכיר, עופר סקר הוא שחקן, יוצר, תסריטאי ומבקר מוזיקה ישראלית וזה ספרו הראשון.
ניגשתי לקריאה עם פתיחות וציפייה, אך ככל שהתקדמתי בעמודים, גיליתי שקשה לי להיכנס באמת פנימה. הגעתי לכ-100 עמודים מתוך למעלה מ־260, ובשלב הזה עדיין לא הרגשתי שהצלחתי להתחבר באופן מלא לסיפור או לדמויות.
הכתיבה מנסה לייצר אווירה ולשרטט סיטואציות שיש בהן פוטנציאל, ואכן לעיתים יש רגעים שמסקרנים ומעוררים עניין. יחד עם זאת, עבורי התחושה הייתה שהעלילה מתקדמת בקצב מעט מהוסס, ולא תמיד מתגבשת לכדי קו ברור או חוויה שמושכת להמשיך הלאה ברצף.
אפשר להרגיש את הרקע של סקר בעולמות המשחק, התסריטאות והבימוי — יש נטייה לחשוב בסצנות, ברגעים, אפילו בדימויים. עם זאת, המעבר לכתיבה ספרותית ארוכה ומעמיקה הוא שדה אחר, שלעתים דורש התמסרות שונה מבחינת עומק רגשי ובניית סיפור, ובמקרה הזה הרגשתי שזה פחות מדויק עבורי כקוראת.
ייתכן בהחלט שקוראים אחרים יתחברו יותר לסגנון, לקצב או לאופן שבו הסיפור מתפתח — וזה תמיד היופי בקריאה, שכל אחד מוצא בה משהו אחר. עבורי, החיבור היה יותר חלקי, והציפייה שנוצרה בתחילת הדרך לא התממשה במלואה.
יחד עם זאת, עצם היצירה והבחירה להוציא ספר לאור הן דבר שראוי להערכה, ובוודאי דורש אומץ ואמונה בדרך.
שורה תחתונה:
"אכזבות" הוא ספר שמתחיל עם פוטנציאל ועניין, אך לפחות עבורי לא הצליח להתגבש לכדי חוויית קריאה שסחפה או השאירה חותם. ייתכן שקוראים אחרים ימצאו בו יותר, אני — פחות התחברתי. למי שמכיר אותי יודע שאני לא בדיוק מתחברת לאלמנטים עתידניים ומד"ב ולכן החוויה שלי היא כמו שנכתבה כאן.
לי יניני
נ"ב: עיצוב הכריכה מרמזת על התוכן ומושכת את המבט אליו בכל הר הספרים בדוכן. אני גם לא מופתעת שמרלין מונרו מככבת בכריכה.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
תמונות נסתרות

תמונות נסתרות

ג'ייסון רקולאק

מותחן חכם, אפל וממכר שלא עוזב אותך לרגע.
יש ספרים טובים… ויש ספרים שפשוט לא נותנים לך להניח אותם מהיד.
״תמונות נסתרות״ הוא בדיוק מהסוג השני.
את ״תמונות נסתרות״ של ג’ייסון רקולאק סיימתי כמעט בנשימה אחת.
זה ספר שמתחיל יחסית רגוע, כמעט תמים, ואז לאט־לאט, מתעמק — ולופת אותך עד הסוף.
העלילה עוקבת אחר מלורי, צעירה שמנסה לאסוף את החיים שלה מחדש אחרי עבר לא פשוט, ומתחילה לעבוד כאומנת לילד מתוק בשם טדי. בהתחלה הכול נראה נורמלי, אבל הציורים של טדי מתחילים להשתנות — ממשהו ילדותי וחמוד למשהו מטריד, אפל… ולא לגמרי מוסבר.
מכאן הסיפור הופך למותחן פסיכולוגי עם נגיעות על־טבעיות, כזה שמשאיר אותך כל הזמן בחוסר ודאות:
מה אמיתי? על מי בכלל אפשר לסמוך?
החוזקה הכי גדולה של הספר בעיניי היא האווירה — תחושת אי־נוחות זוחלת שמתגברת מפרק לפרק. שילוב של מסתורין, מתח וטוויסטים שלא ראיתי מגיעים, יחד עם דמות ראשית שקל להתחבר אליה למרות (ואולי בגלל) השבריריות שלה.
האלמנט של הציורים מוסיף רובד מיוחד – לא רק מספרים לך את הסיפור, אלא ממש נותנים לך לראות אותו, וזה הופך את הקריאה לחוויה הרבה יותר עוצמתית ומצמררת.
זה לא רק ספר מתח — זה ספר שגם מתעסק בעבר, אשמה, ואיך דברים שלא פתורים ממשיכים לרדוף אותנו.
שורה תחתונה: מותחן חכם, אפל וממכר, עם קצב מצוין וסיום חזק.

אם אתם אוהבים ספרים שגורמים לכם “עוד פרק אחד… רק עוד אחד” עד 2 בלילה — זה בדיוק הספר בשבילכם.
יש ציורים שאי אפשר להתעלם מהם — ויש ספרים שלא נותנים לך לברוח מהם. ולראייה מעל 370 עמודים ביום אחד זה כבר אומר הכול!

קריאה נעימה ומהנה.

לי יניני

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•לי יניני
האחות הלא נכונה

האחות הלא נכונה

קלייר דאגלס

יש ספרים שמתחילים מתוך סקרנות… ויש ספרים שתופסים כבר מהעמוד הראשון ולא מוכנים להרפות. כבר מהעמוד הראשון היה ברור לי שזה לא הולך להיות סיפור רגוע, אלא רכבת הרים של מתח וסודות.

האחות הלא נכונה של קלייר דאגלאס הוא בדיוק מהסוג הזה – כזה שמבטיח מתח, ומקיים אותו עד הסוף. נכנסתי אליו בלי יותר מדי ציפיות, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאבת פנימה.

כבר מההתחלה יש תחושה שמשהו שם לא לגמרי במקום – כמו סדק קטן במציאות שלא מפסיק להתרחב. זה לא מתח מתפוצץ מהשנייה הראשונה, אלא כזה שנבנה בהדרגה, מתחת לפני השטח, ודווקא בגלל זה עובד כל כך טוב.

הסיפור עצמו מתפתח בצורה חכמה ומדויקת, וכל פרק מוסיף עוד חתיכה לפאזל – אבל במקום להתבהר, התמונה רק נעשית מורכבת יותר. כל פעם שחשבתי שהבנתי לאן זה הולך, הגיע טוויסט קטן (או גדול…) שהזיז את הכול מחדש. זה מסוג הספרים שגורמים לך לחשוד בכולם – ובעיקר בעצמך, כי פתאום הייתי לא בטוחה מה נכון ומה לא.

הדמויות בנויות בצורה אמינה ולא שטוחה, וזה מה שהופך את כל החוויה להרבה יותר חזקה. יש בהן משהו אנושי ופגיע, שמצד אחד מקרב ומצד שני מעורר חשד. השילוב הזה בין קרבה לאי־נוחות עובד כאן מצוין, ויוצר תחושת מתח רציפה שלא מרפה.

אבל מעבר לעלילה ולדמויות, מה שתפס אותי במיוחד זו האווירה – אותה תחושת אי־שקט שמלווה אותך כמעט לאורך כל הקריאה. מין ידיעה עמומה שמשהו עומד להתגלות, ושזה לא הולך להיות פשוט. וזה בדיוק הקסם של הספר הזה: הוא לא נותן להרגיש בטוחה לרגע. זה גם מה שגרם לי פשוט לא לרצות להניח אותו מהיד.

הספר הזה הוא מאותם ספרים שאת אומרת לעצמך “עוד פרק אחד ודי” – ואז מוצאת את עצמך ממשיכה עוד ועוד, כי אי אפשר לעצור בנקודה נוחה.

סיימתי את הספר בתחושה שהוא עשה בדיוק את מה שמותחן טוב אמור לעשות – לסחוף, לערער, ולהשאיר אותי עם מחשבות גם אחרי העמוד האחרון.

ניסיתי לחשוב אם יש משהו שפחות עבד לי – ולא באמת מצאתי. אולי מי שקורא הרבה בז’אנר יצליח לנחש חלק מהכיוונים מראש, אבל עבורי זה לא גרע מהחוויה בכלל.

בשורה התחתונה: מותחן פסיכולוגי סוחף ומדויק, שמצליח לשמור על מתח אמיתי עד הסוף – כזה שמתחיל בסקרנות ונגמר בהתמכרות.
אז אם אתם מחפשים ספר שיגרום לכם להגיד "רק עוד פרק אחד" – זה בדיוק האחד.

קריאה נעימה,
לי יניני
נ"ב: כולי תקווה שיתורגמו עוד ספרים מפרי עטה של הסופרת קלייר דאגלס

לפני חודש•
★★★★★
•לי יניני

ביקורות נוספות על "הממזרה מאיסטנבול"

הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

אליף שאפאק

לקרוא ספר של אליף שפאק זה כמו להיכנס לתוך חדר שכל חלקה בו מנוצלת עד תום. אם זה תמונות על הקירות, חפצים על השולחן, ועוד עציצים וכדים על הרצפה. דחוס. ככה בדיוק כותבת אליף שפאק. כתיבה צפופה ודחוסה, הדמויות שלה מתוארות לפרטי פרטים עד כי נדמה לך שאתה מכיר אותן מאז ומתמיד. התנועה נוכחת בכתיבה שלה, ובספר הזה הוליכה אותי (והילכה עלי קסם) באיסטנבול הרב גונית. איסטנבול הצבעונית הקולנית והריחנית. העיר שהכל מתקיים בה בצמידות, ולכל דבר יש מקום.

הישן והחדש. המסורתי והמודרני. האישי משפחתי אל מול הלאומי והפוליטי.

הממזרה מאיסטנבול היא אסיה קזאנג'י. אסיה גרה בבית מלא בנשים. עם אמה זליחה, שמעולם לא סיפרה לאסיה מיהו אביה, ועם שלושת דודותיה, סבתה, וסבתא רבא. יש לה גם דוד שעזב את טורקיה ונסע לחיות באריזונה. הזכר היחידי בבית הוא סולטן החמישי- החתול המשפחתי.

כמו בספרה כבוד, גם בספר הזה - אצל שפאק הנשים הן, ורק הן הכוח האמיתי. הגברים רק נוכחים ברקע. יש איזשהו איזון אצלה. היא מעצימה בספריה את אותן אוכלוסיות מוחלשות למענן היא פועלת בחייה הפרטיים. שפאק היא אקטיביסטית שעושה כאב ראש לא קטן לצמרת השלטון הטורקית.
שפאק בחרה בסיפור של מאורעות 1915, שואת העם הארמני, שישמש כרקע לסיפור שלה, המספר את סיפורן של שתי משפחות. משפחה טורקית, ומשפחה ארמנית שהגורל יפגיש אותן וישפיע על מהלך חייהן.

שפאק מביאה את הסיפור לכדי סגירת מעגל של כל הדמויות, כמו גם סגירת קצוות. והייתי אומרת אולי סגירה מושלמת מדי, ובכל זאת ממליצה מאוד על הספר. שפאק יודעת לספר סיפור כהלכה בכתיבה חושנית וצבעונית.

שאפק הואשמה בהשמצה ועמדה לדין בגין כתיבת הספר הזה, במיוחד לאור הבאת הזוית האוהדת של העם הארמני, אך לבסוף התביעה בוטלה.

לא יכולה לסיים את הסקירה הזו מבלי לצטט את הפסקה הזו שכל כך רלוונטית אלינו ואל מה שקרה פה רק לפני שבועיים.

"טורקים ויוונים וארמנים ויהודים חיו יחד במשך מאות בשנים, והם עדיין יכולים למצוא דרך לחיות בדו קיום תחת מטרייה אחת." (עמ' 229)

לפני 5 שנים•
★★★★★
•dina
הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

אליף שאפאק

ספר מעניין, מרתק ואף מלא הפתעות.
הכתוב בכריכה האחורית של הספר דל ביותר, ואפילו אינו מעורר את הרצון לקרוא.
לולא קיבלתי המלצה הייתי מחמיץ ספר מצויין.
הרקע ההיסטורי לספר הוא רצח העם הארמני ע"י הצבא התורכי.
העלילה מתרחשת הרבה שנים אח"כ, ומספרת על שלוש משפחות: תורכית, ארמנית ואמריקאית החיות באיסטנבול, ארה"ב בכלל וסן פרנציסקו בפרט וקשרי הנישואין ביניהן על רקע השנאה התהומית בין הארמנים לתורכים.
וברקע מתחילתו ועד סופו היא דמותה של הממזרה מאיסטנבול.
מאוד ממליץ על הספר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•יוסי נינוה
הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

אליף שאפאק

סיפור מרתק על שתי משפחות, טורקית וארמנית.
גיבורת העלילה שהיא הממזרה מאיסטנבול, מנסה לדעת מיהו אביה.

במהלך הסיפור מתגלים המון סכסוכים, ובמקביל מתפתחת חברות נפלאה.

בתחילת הספר הרגשתי שאין משהו מעניין באמת, לא זרם ולא סחף.
בהמשך, הסיפור הפך למעניין מאוד. וגרם לי לחשוב האם כדאי בכל מצב לדעת את האמת ?
גם אם זה נורא, כואב ועצוב ?

ישנם כל מיני אירועים לא נעימים מהעבר, שאנשים מנסים להדחיק.
אך תמיד הם ישובו לתוך המחשבות, זה לא יכול להעלם לעולם.
כל הכאב, העוול, המוגבלות, הדיכאון, האובדן , הצער והחרטה .
למרות כל זאת, משתדלים לחיות את העתיד, ומתמודדים עם העבר.

סיפור יפה ומיוחד, עם המון הפתעות לא צפויות ומרגשות.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ר י נ ת
הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

אליף שאפאק

"הם סיפרו לי שהוא איש של מילים.שאהב לקרא ולחשוב יותר מכל דבר אחר בעולם.סבתא שלי אומרת שאני מזכירה לה אותו. גם אני מאד אהבת ספרים....
אבל למרבה הצער. השם שלו היה ברשימה... רשימת האינטלקטואלים הארמנים שצריך לחסל.
מנהיגים פוליטיים סופרים ואנשי כמורה....
בהמשך נשלחים מאיסטנבול כשהם לבושים בהידור.
חליפות אלגנטיות עם צווארונים מצוחצחים....
מידי יום החיילים לקחו שנים או שלושה מהם לטיול מחוץ לעיר והחיילים היו חוזרים לבד.
יום אחד החיילים לקחו גם את סבא שלי לטיול."
סיפורם של הארמנים בטורקיה.
למרות הנאמר זהו ספור חיים על המר ועל המתוק .
לאמונתי מי שקורא ספרות שכזו ומוצא בה עיניין.
לא יהיה אדם רע.
אם הייתי מורה לספרות היתי ממליצה לתלמידי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•גגטאא
הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

אליף שאפאק

מאכזב

פוליטיקה והסטוריה מתכון מנצח בספרות, לא בפעם הזו למרות שהחומרים טובים. "הממזרה מאיסטנבול" היא אסיה קזאנג'י, בת 19, בתה הלא חוקית של זליחה היפהפייה . ישנו ספק לזהות אביה.
ברקע השואה הארמנית. מכאן שמדובר ב "רומן פוליטי",אמור לעורר כבוד על אומץ הלב שבכתיבתו בעיקר כשהיא נוטה לצד הארמני ונדרש מסופרת טורקיה אומץ לכתוב כך. רק שאין כאן חידוש מדובר ברומן מלודרמטי בינוני עד קלוש.
עוסק בקשר משפחתי בין ארמנים לטורקים וניסיון לחבר זהויות במשפחה המורחבת המורכבת הזו.
ישנו תאור של העיר איסטנבול אבל תאור זה רחוק מרחק רב מתאוריו של אורהן פאמוק סופר נפלא לטעמי בנושא זה אני חלוק עם חברים בסימניה שרואים בו טורח.
שפאק משלבת בהצלחה חלקית פולקלור מקומי אבל הפיספס נראה מלאכותי ולא משכנע.
לסיכום קראתי וסיימתי וציפיתי למשהו שיתן ערך מוסף לטורח שבקריאה ולא היה.
מילה טובה - הכריכה לספר יפה והתרגום טוב.

לפני 10 שנים•
★★★★★
• מיכאל
הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

אליף שאפאק

עוד ספר מסדרת "ה(איקס) ב(ווי)" (כאשר איקס הוא כינוי המתייחס לאדם ו-ווי הוא שם של עיר אקזוטית, בדרך כלל מערב-אסייתית). האקזוטיקה האוריינטליסטית דווקא מתוזמרת היטב, ולצידה מסר חשוב בנוגע לשואת העם הארמני והתייחסות החברה התורכית המודרנית אליה. כל זה מפיק מנגינה הרמונית וקולחת, עד שלפתע כל התזמורת מתנגשת בקיר בטון ענק עם התרחשותו של מפנה קלוש ביותר בעלילה, שהשאיר אותי עם איבר מסויים ביד. איבר שאין לי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•פוני הוטשן
הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

אליף שאפאק

"הממזרה מאיסטנבול" מספר על שתי משפחות, טורקית וארמנית. ארמאנוש (איימי), חצי אמריקאית-חצי ארמנית, מחליטה לנסוע לאיסטנבול, עירה של סבתה, על מנת להבין את עברה יותר טוב. היא מגיעה למשפחתה של אסיה, שחיה עם אמה, שלוש דודותיה ושתי סבתותיה, במשפחה לא מאוד רגילה ולאט לאט אנחנו מגלים ששתי המשפחות קשורות קשר הדוק זו בזו, מבלי לדעת.

הספר נחמד. החלק על שואת הארמנים מרתק, אם כי היה יכול להיות מפורט יותר ונוכח יותר (למרות שזה גם מובן, מאחר שהוא מספר על דור שלישי לשואה).
חלק שקצת הפריע לי היה התרגום. העיר חאלב מוזכרת פעמיים בספר בשם אלפו (שמה הלועזי), והרבה פעמםי מוזכרים מאכלים וביטויים טורקיים בלי לתרגם ולפרט מה הם אומרים.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

אליף שאפאק

ספר נחמד שאורג בתוכו סיפור של ימינו עם השלכות מהעבר הרחוק.
צד אחד זוכר ואילו הצד השני מכחיש.
הארמנים שבפזורה מאוחדים מאד וזועקים שיכירו בשואת הארמנים אך העולם שרגיל לשתוק שותק.
לפני כן אומר שעצם העמדתה לדין של הסופרת עם פירסום הספרה בגין פגיעה ברגשות העם הטורקי בו מאשימה אותו ברצח העם הארמני זה כר נרחב להבנת הספר. שכן טורקיה עד היום מכחישה שרצחה מליון וחצי ארמנים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היא מעדיפה לקרוא לזה "קונפליקט ומתח בין האוכלוסיה הארמנית נוצרית לבין האוכלוסיה הטורקית מוסלמית".
הספר הזה מביא סיפור חייהן של שתי משפחות - אחת ארמנית ששרדה את שואת הארמנים שחיו קרוב לחמש מאות שנה בטורקיה וראש המשפחה שהיה משורר ואינטלקטואל (כאמור כל אנשי הרוח נרצחו ראשונים)וכיום חיה ונמצאת בגלות בארה"ב והמשפחה השניה היא משפחה טורקית שחיה באיסטנבול ומה שמקשר ביניהן הוא סוד מ-1915 עת גורשו ונרצחו הארמנים.
במשפחה הטורקית לגברים תוחלת חיים קצרה ולכןהספר מתמקד בקורות חייהן של בנות המשפחה החל מהסבתא, האמא, ארבע האחיות והבת של אחת הבנות שכל האחיות מהוות לה אמא, והיא קוראת להן "דודה" כולל האם. נשים חזקות, עצמאיות שחיות באיסטנבול התוססת והמסורתית (עיר מדהימה שיש בה מזרח ומערב).
במשפחה המיוחדת הזו שיש בה הכל: מסורת, דת, אתאיזם וחילוניות ויחד עם זאת הן מסתדרות, מכבדות ואוהבות אחת את השניה. הכל ענין של רצון.
לבית המשפחה מגיעה נערה שהיא בת לאב ארמני (השייך למשפחה שחיה בפזורה) ולאם אמריקאית שנשואה בשנית לבעל ממוצא טורקי כשלמעשה עזב את משפחתו הטורקיה ומנסה בכל מאודו לשכוח את עברו ולהיטמע בחברה האמריקאית. בתו החורגת מתארחת בבית משפחתו באיסטנבול.
מכאן מתחיל סיפורן של שתי הנערות שעבר והווה מתערבב בו עם אהבה, הומור, כאב וצער.
אנחנו גם נכנסים למטבח הטורקי העשיר והקולינרי, רק מה, חבל שבצד כל מאכל שמוזכר בשפה הטורקית לא טרחו לתרגם לנו
הקוראים וזה קצת סירבל לי את הקריאה והייתי חייבת לתרגם לבד.
בסך הכל סיפור מקסים עם עלילה לא צפויה שבנוסף עוסק בזיכרון, בשכחה, בהכחשה, בגלות, רצח העם הארמני שלא מרבים לעסוק בו.
ישנו משפט בספר שמסכם את נושא הארמנים והטורקים- "בשני הצדדים יש הרגלים שצריך לשנות"
ממליצה בחום.

לפני 10 שנים•יפה
הממזרה מאיסטנבול

הממזרה מאיסטנבול

אליף שאפאק

קראתי את הספר מיום שישי 17/04/15 עד יום שבת 18/04/15.=21 שעות-מזמן לא התלבשתי על ספר-בעצם התחלתי אותו בפסח
מדהים מתקדמת די מהר ממש מרתק כתוב היטב עכשיו האמריקאית מגיעה לאיסטנבול... יייששש אחלה ספר השאלתי בהאחיינית שנימצאה בהודו בחג הפסח, ולכן ישנו בחדרה המלא מלא ספרים משובחים והקירות מהדהדים במוסיקה המשובחת שנישמעה בינם... שבת שלום
מקסים
שבוע טוב
ממליצה בחום רב
כרגיל ספר נשים ניפלא על העולם הגדול מתאים גם לתקופה שלנו עכשיו יום הזיכרון וזה...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•איור וודה