אקדים ואומר - אכזבה גדולה.

תכננתי לקראת יום השואה לקרוא ספר שעוסק, כמה מפתיע, בשואה. זאת הדרך שלי להתחבר אל היום הזה. לא חסרים ספרים העוסקים בנושא הזה, אבל, תהא הסיבה אשר תהא, בחרתי דווקא ב"לזכור ולשוח" של <mark>דן בן-אמוץ</mark> : אותה דמות בוהמית ידועה, עם השם הרע שיצא לו (במיוחד לאחר מותו).

הספר פותח במסעו של אורי לם (הירש למפל, לפני שעלה ארצה), ניצול שואה, ארכיטקט צעיר בן 27 (מאוד היה קל לי להזדהות ע

רפי לוין לא שם זין.
מרגע שנורה בגבו בזמן מבצע ושותק בגפיו התחתונות הוא אומר את כל מה שיש לו להגיד וזורק לאלף עזאזל את הקורקטיות ואת הנימוסים וההליכות. מחייל בסיירת הוא הפך לנכה, וכשעוול כזה מתרחש אסור לשתוק. אמא שלו עוד מאמינה שהוא יחזור ללכת, אביו עוד מקווה שהוא יחליף אותו בעסק המשפחתי, אלי אחיו לא סובל את הדיכאון שלו ונירה החברה שלו מתכננת להתחתן אתו למרות הכל. אבל רפי לא שם זין. הוא לועג לאופט

אורי לם הצבר הוא ארכיטקט צעיר ומבטיח הנוסע לפרנקפורט, גרמניה בסוף שנות ה-50, במסווה מחקר למען מאמר הנוגע לפיצויים מעוררי המחלוקת אותם משלמת גרמניה לניצולי השואה. למען האמת, שמו המקורי הוא הירש למפל - יליד פרנקפורט שנשלח בגיל צעיר בעת המלחמה על ידי הוריו למשפחה מאמצת בכפר קטן באיטליה, שם הוסתר בשנות המלחמה. עכשיו הוא חוזר אחרי התחבטויות רבות על מנת לסגור את עניין קבלת הפיצויים על מות כל משפחתו בשוא

לטעמי הספר קצת מייגע, אולי אפילו טרחני.

הספר מביא את סיפורו של צעיר ישראלי, ניצול שואה, היוצא ב- 1959 (כשהוא בן 29) לדרוש מממשלת גרמניה את הפיצויים על הסבל והאוב<mark>דן</mark> שגרמה לו זו, אי אילו שנים קודם לכן (סבל = מנוסה, מחבוא, לימודים חסרים; אוב<mark>דן</mark> = משפחה שהתנדפה תרתי משמע, נכסים שהוחרמו).

לא בקלות יוצא אורי לם (לשעבר הירש למפל) לתבוע את המגיע לו, מכיוון שהוא חש בזוי על כך שקבלת תשלום כספי אמורה ל

לדעתי זה הספר הטוב ביותר של <mark>דן</mark> בן - אמוץ, אחד הטובים ביותר בספרות העברית (אם כי על זה אין לי יותר מדי מושג, בדרך כלל אני לא קוראת ספרות עברית) ואחד הספרים המעולים על נושא השואה, ללא שום תאורי מחנות או משרפות, העוסק בטרגדיה האנושית שקרתה כתוצאה מהשמדת עם וחיים.

הגיבור - אורי לם - שלא נולד בשם הזה, אבל מתרגל את עצמו להיות בעל השם - נוסע לתבוע פיצויים מהגרמנים, על מה שהוא לא רוצה לזכור, ופיצויים

כל כך מתאים ל<mark>דן בן-אמוץ</mark> הנשכני לסיים את הספר כפי שסיים. מצחיק, חצוף, אמיץ ורב גווני.
אך יא דן, דן, דן. הרסת אותי לגמרי.

אהבתי את הספר שלך כל כך והיו רגעים מכל הסוגים. רגעי צחוק מתפרץ, עצב תהומי, בלבול ובעיקר הרבה רגעי מחשבה והגות.
איך אתה זורק לכולם את האמת שלך ישר לפרצוף. איך אתה חושף את הצביעות. ללקק את האצבעות. ממש.

סיפורו של אורי לם, הצעיר הישראלי, הלוחם, האדריכל, היפה והחצוף , שובר

ממליץ מאוד למי שכבר מכיר וקרא את הרומנים של <mark>דן בן-אמוץ</mark>.
ספר זה הוא צרור של סיפורים קצרים שהתפרסמו בעבר ואוגדו לספר פולקלור יחודי בנוף הספרותי הישראלי.
בעיני הספר נותן הצצה, אולי נדירה, להתפתחות של יוצר והשחזה של המדיום שלו.

מגב הספר:

"דן בן אמוץ מגיש סלט ערבוביה עשיר ומתובל של כל מיני סיפורים למשפחה(חסרת ילדים): סיפורים ברצינות וסיפורים בצחוק: סיפורים מפחידים וסיפורים מרדימים: סיפורים עם ה

את הספר הזה קיבלתי מחברה שדיללה את ארון הספרים שלה. לא היתה לי כוונה מיוחדת לקרוא אותו. <mark>דן</mark> בן אמוץ השתייך בעיני רוחי לדמות גסה מכדי שאתעניין בה.
מה שגרם לי לקרוא את הספר היה המלצה של שני חובבי ספרים בחנות ספרים קטנה בצפון תל אביב. ההמלצה הזו נותרה רדומה עד יום השואה בשנה שעברה.
התחלתי לקרוא והצטרפתי למסע הכואב שעשה אורי לם ל"שם". מסע מייסר של הנפש, מסע צורב וקשה, בלתי אפשרי כמעט. כאבה לי הקריאה

בכללי עד לא מזמן, לא עניין אותי לקרוא את <mark>דן</mark> בן אמוץ, כלומר הכרתי את 'ילקוט הכזבים' ואת הסיפורים אודותיו מתקופת הפלמ"ח עם חיים חפר ואת שיגוליו כאילו מדובר ברב שגל קזנובה אבל לא נתתי עליו את הדעת. השינוי בי חל באתר זה בעקבות מספר ספרים שקראתי אודות סופרים שהחזירו אותי לעברית הספרותית עליה גדלתי במקראות שקראתי בימי בית הספר. חוות דעת שכתבתי על שי עגנון ואהוד בן עזר הוגבו ע"י קוראים וקוראות שאחת מהן