“רפי לוין לא שם זין.
מרגע שנורה בגבו בזמן מבצע ושותק בגפיו התחתונות הוא אומר את כל מה שיש לו להגיד וזורק לאלף עזאזל את הקורקטיות ואת הנימוסים וההליכות. מחייל בסיירת הוא הפך לנכה, וכשעוול כזה מתרחש אסור לשתוק. אמא שלו עוד מאמינה שהוא יחזור ללכת, אביו עוד מקווה שהוא יחליף אותו בעסק המשפחתי, אלי אחיו לא סובל את הדיכאון שלו ונירה החברה שלו מתכננת להתחתן אתו למרות הכל. אבל רפי לא שם זין. הוא לועג לאופטימיות של אמא, מודיע לאביו שיפסיק לחלום, מתווכח עם אלי כל ערב ומתכוון לשים סוף לנאמנות הפתטית של נירה, נאמנות שנכפתה עליה. אבל הזעם מרחיק עוד. הוא מתמכר לצילום של נכים ושל גדמים, לגזירת תמונות של נופלים מהעיתון, למוזיקה של באך. לרגע אחד לא האמנתי שהסיפור הזה ייגמר טוב.

הספר יצא ב-1973 אבל הרבה לפני אוקטובר. תחילה היה רב-מכר, אבל אחרי המלחמה איש לא נגע בו. הוא ישיר ומכאיב. אני לא מאוד יודע מי זה אותו דן בן-אמוץ, אבל מי שהוא לא היה לא הייתה לו סבלנות או כל כוונה להיות עמוס עוז. מתוך רפי הוא זורק עלינו דברים שהשתיקה יפה להם. רפי מצלם גדמים ופרוטזות ו-'לא שם זין' הוא כמו המקביל הספרותי של תמונה כעורה שעדיף לא לראות. לא מאוד מתוחכם, אבל יש נושאים שאני לא מחפש בהם תחכום. הוא כתוב כאילו הוא נכתב אתמול, הוא גדוש בדיחות שחורות (מהסוג סר הטעם שעשוי להצחיק), הוא מדלג בין קולות ומבטים, והוא נוגע בשלל נושאים שכולם רלוונטים עד היום: הנצחת הנופלים, מקומם של נכי צה"ל (ונכים בכלל) בחברה ובמשפחה, אין-אונות, האחריות של ציבור צקצקן ומושך כתפיים על תוצאות הסכסוך, והדברים ששווה למות או להיפצע בשבילם.

כך נכתב, למשל, לפני 42 שנה:
"פתאום הבנאדם נעשה צעיר בכמה שנים (בזמן מלחמה). נותן טרמפ לחיילים ולאזרחים, שולח מקדמות למס הכנסה לשנתיים הבאות בלי שיבקשו ממנו. מוכן להקריב את הנשמה שלו. פתאום הוא מגלה את האחווה, המסירות, ההקרבה, ההתנדבות ואת כל הערכים הנהדרים שעליהם גידלו וטיפחו אותו עם בננה ושמנת. פתאום הוא הופך לחלק מחלום שהוא קצת יותר גדול מהפריג'ידר המחורבן שלו בעל תא הקפאה אוטומטי ושני כיווני אוויר. פתאום, בזכות המלחמה, הוא מוצא מחדש טעם בחיים האפסיים שלו. זו עובדה. אנחנו עם גדול ונפלא בזמן מלחמה, אבל בימי שלום אנחנו שווים לתחת."

אפשר לא להסכים עם זה. אפשר להסכים אבל לא להתרשם. אפשר לקלל ולהתעלם. אבל אי אפשר לא לחשוב, גם אם לרגע קטן: לעצור רגע ולחשוב. זה מה שאני אוהב בפרובוקציות: הן מתבלטות מתוך היומיום ודורשות ממך לחוות דעה, תהא אשר תהא. כשאתה חווה דעה או מגיב למשהו לא מאוד מעודן אתה מוכרח לחשוב, מוכרח להניע גלגלים שהם עדיין, ותמיד יהיו, מהסוג האנלוגי והבלתי אוטומטי. אני מניח שגם בגלל זה נקרא הספר כך, ועוד ב-1973! זו הצהרת כוונות מובהקת והיא בהחלט עושה את העבודה לדעתי, היום לא פחות מאז.

לרוב אני כותב כאן בשביל עצמי אבל מאחר שאני גוזמאי שכזה מפחיד אותי שאנשים ייגשו לספר או יתרחקו מהספר ויתאכזבו או יפסידו בגללי. כתמיד, אין להתייחס לשום דבר שאני אומר. גם את הסיום - נכה ואב שכול מרחפים בשמיים - יש שיפטרו כתועבה ויש אחרים, כמוני, שיתרגשו ויזכו סוף סוף ברגע של שלווה.”

“כתוב היטב.
הסיפור מובא בגוף ראשון מאת רפי לוין,צעיר ישראלי,חייל מצטיין ועם חברה אוהבת שנשאר משותק ברגליו לאחר פגיעת קליע בגבו בפעולה וחייו השתנו לגמרי-מצעיר פעלתן לנכה בכסא גלגלים.
המון דילמות,התחבטויות.
מה עם הזוגיות וילדים.
חיכוכים עם אחיו הבכור אלי המרובע והממוסד ששונה ממנו בתכלית ואצלו הוא גר.
הומור שחור של נכי מלחמה.
טרם הפציעה-התלבטויות לגבי הצבא- התחיל מצד אחד בתחושת סיפוק אדירה,חלק ממנגנון משומן עם ערכי רעות ועזרה ומאוחר יותר מיאוס מהמבנה ההיררכי בו 'הגנרלים מזיזים את חיילי הצעצוע'.
העלילה נמשכת ומגיעה לפיצוץ מול הוריו היקים-במיוחד האב, מול אחיו וחברתו שאינה יכולה לעמוד בספקות שלו והשינוי שחל בו.
ספר על ישראליות,צבא,משבר ערכי ואישי.
סיום יפה עם מי שהפך להיות מעין דמות אב-בעל הדירה פוגל ששכר עם חברתו נירה טרם הפציעה.”

“ספר מדהים .! הספר הזה צילק אותי לכל החיים.. סוף סוף נפלתי על ספר שיזכר , שיחרט אצלי בראש.
כתיבה כזרם תודעה , דן בן אמוץ מכין את הסטקים הכי טובים דווקא מפרות קדושות.”

“"לא שם זין" הוא הספר הראשון, ולדעתי גם היחיד, שגרם לי לזיקפה.
ואם מילים בתוך ספר מצליחות לעשות את זה אז... אין ספק שזה ספר פשוט מעולה.”