ביקורת ספרותית על לזכור ולשכוח מאת דן בן-אמוץ
ספר לא משהו

---

אקדים ואומר - אכזבה גדולה.

תכננתי לקראת יום השואה לקרוא ספר שעוסק, כמה מפתיע, בשואה. זאת הדרך שלי להתחבר אל היום הזה. לא חסרים ספרים העוסקים בנושא הזה, אבל, תהא הסיבה אשר תהא, בחרתי דווקא ב"לזכור ולשוח" של דן בן-אמוץ : אותה דמות בוהמית ידועה, עם השם הרע שיצא לו (במיוחד לאחר מותו).

הספר פותח במסעו של אורי לם (הירש למפל, לפני שעלה ארצה), ניצול שואה, ארכיטקט צעיר בן 27 (מאוד היה קל לי להזדהות עם דמות בת-גילי) אל עבר גרמניה, לצורך הסדרת תביעתו לכספי פיצויים (במסגרת הסכם השילומים).
כל הנושא הזה אינו פשוט, גם לאורי עצמו, וגם לסובבים אותו - האם בתשלום זה יהא עליו לקבל את סליחתם של העם הגרמני ? לשכוח ? האם הוא מוכר את נשמתו ?
תוך כדי, צצות ועולות תמונות של משפחתו שנספתה בשואה. האנשים שהוא פוגש, אף הם מזכירים את השואה, כמובן - הגרמנים לנצח יצטיירו בראשו כנאצים במסווה (והרי ב 1959, השנה בה מתחוללת העלילה, גרמניה כבר עברה תהליך של התנערות מן העבר הנאצי), והיהודים בגרמניה - מסכנים, חלושים, אך גם כאלו שהפנו עורף לזהות שלהם ובחרו להשאר בנכר.

כל זאת, ועוד, נשמע כמו משהו מאוד מרתק, מאוד מעמיק.
הבעיה היא שדן בן-אמוץ מתייחס אל כל זה בצורה דיי שולית, לדעתי, ומרביתו של הספר נוגעת לזיונים שלו בגרמניה, על בת-הזוג שבאורח פלא מצא לו - וכל זה בכתיבה בסגנון זרם המחשבה, שאולי אמורה להפוך את הקריאה לזורמת הרבה יותר, אבל בפועל "טרדה" אותי פעמים רבות עם קשקושים מבולבלים של אדם מאוד אימפולסיבי, כמעט ברברי.

וכאן גם נאלצים אנו להתייחס אל דמותו של דן בן-אמוץ הנגלית באורי לם - במידה רבה הוא מזכיר את הישראלי המכוער של ימינו : צדקן, רגזן, מאשים את הסובבים אותו באנטישמיות. אדם של יצרים, אולי רב-שגל, אך בצורה שמאוד משווה לו מימד של פרא אדם.
נוסיף לכך גם דמויות משנה ישראליות (שלמען האמת, הפתיעו אותי בדמיונם לישראלים של היום, חמישים שנה אחרי) - ו... כן, אפשר בהחלט להגיד שזה גרם לי להרגיש אי-נוחות מסויימת.

ואולי בכלל כשקוראים ספר על השואה, אמורים לחוש אי-נוחות - אבל שוב, במקום לעסוק בשואה, ולהרגיש את ההזדהות עם הסיפור הטראגי מאחוריה, מצאתי את עצמי יותר קורא על מריבות והתחנחנויות בין גבר לאישה.

ציטוט אחד מאוד מסקרן מהספר, שאולי גם מסביר את השם (אף על פי שנושא הזכרון והשכחה חוזר על עצמו פעמים רבות בספר), ובכלל, איכשהו, כן נוגע לנושא ה"אמיתי" של הספר :

"לא די ששדדו ורצחו, לא די שפשעם הוּכח לעיני העולם כולו, לא די שנוּצחו - עכשיו, כשהסכימו להשיב חלק סמלי מן הגזילה, הם מבקשים עוד, במצח נחושה, שישכחו את פשעיהם ויסלחו להם על שגיונות הנעורים שלהם. וכשאין רוצים לסלוח ולשכוח, מעזים הם עוד לטעון שעוול עושים להם הנשדדים והנרצחים. מי הוא הנוצרי, יפה-הנפש הזה, שאמר "לסלוח חייבים אך לשכוח אסור" ? יריקה בפניו אני יורד. לסלוח ? לעולם לא ! לשכוח חייבים. רק השכחה, השכחה המתוקה, תגליד אולי במשך השנים את הפצעים האלה שצחנתם מדידה את שנתי. לשכוח. אין פתרון אחר. מוכרחים לשכוח !"
(עמודים 75-76)

ציטוט אחר יפה מאוד, המופיע בעמוד 370, מתייחס אל ארכיטקט ישראלי. מאוד אהבתי איך שהסופר בחר, בדרך כמעט שירית, לתאר אותו, ובכלל, את הארכיטקט שמקצוע זה זורם בדמו : "משורר זועם של בטון מזויין".

» ביקורות נוספות של קורנליוס
» ביקורות נוספות על לזכור ולשכוח