אפשר להתווכח על משמעות היצירה העל-זמנית של ארנסט המינגווי. לערוך השוואות בין הרומנים השונים שפרסם ולהתאמץ להרכיב את אישיותו של הסופר דרך המילים. את “וזרח השמש” שיצא לאור ב1926 עדיין חוקרים ומלמדים באקדמיה ורבים מהסטודנטים לספרות שנה ראשונה נהנים להזיל ריר שמזכירים את שמו בחברתם. לא פעם היתי נוכח לשיחות בין חובבי ספרות מייאשים שמתיחסים לרומן הזה כאבן דרך בטיפוס הדמיוני לאולימפוס הספרותי שלהם. יש לגשת ליצירה של המינגווי בלי כל ציפיות לתגליות או סודות בין השורות. יצירה זו בעיני שלי, ובעיני רבים, מיצגת כתיבה המינגווית אופיינית. שונה בהחלט מסגנון הכתיבה של בני דורו. הרבה יותר פשוט לכתוב מילים מאופרות ומסובכות עמוסות במסיכות כדי להרשים את הקורא הנפוץ. לכתוב פשוט זה לא כל-כך פשוט. המינגווי עושה זאת. כל-כך פשוט וקולח. המינגווי, בתיאורים ראליסטיים, מציג את הדור האבוד בחיפוש אחר חוויות וריגושים בערים אירופאיות. גבריות, אהבה, ניכור ואכזבה ברומן שיש לו משמעות תרבותית מעבר לחוויה ספרותית.

מעבר לים תפגשו לא מעט סופרים וכותבים שהיו מוכנים להתעמת עם הביוגרפיה שלהם. אך לא פה בלבנט הלוהט. גפן הוא אשף מילים עבריות ותיק שאין צורך להציגו. הוא פורש בספר זה, את מחשבותיו שלו, בעיקר, על עצמו. אך לא בזה מסתפק הסופר. זהו חשבון נפש ספרותי של אמן שלא מחביא את כשלונותיו ובטח שלא מחביא את השראותיו. גפן מפנה מקום לקורא, להתכופף לצידו ולהשקיף דרך חור הצצה אל מאחורי הקלעים של חייו ושל צמיחתה של הבוהמה הישראלית הנכחדת של שנות ה60 וה70. בוא, קורא יקר, הבט ולמד, איך אמן מוציא להורג, את ה”אגו” שלו.

אני משער שמי שהגיע לקרוא את הביקורות על ביוגרפיה זו, מוכרים לו כתביו של דן בן-אמוץ. אין זו ביוגרפיה של סופר מוכשר הכותב על סופר מוכשר אחר. דרך סיפור חייו המרתק של דן, דנקנר, בעברית מלוטשת ותמציתית, פותח צוהר כמעט קסום לעבר. מדינה אחרת, בזמן אחר עם בעיות אחרות. דנקנר לא מוותר על פרטים שחלק מהקוראים יחשיבו כשערוריתיים אפילו היום. (אך מי לוקח ספר של דן בן אמוץ לידיו מבלי להיות שותף לשחיטת פרות קדושות ביום חג ודיון בנושאים שנחשבים לטאבו בחברה הישראלית הלחוצה והשמרנית). המילים משקפות בבירור את התעסקותו הרבה של דנקנר באישיותו המורכבת והמתגרה של דן בן אמוץ. צבר. ישראלי אמיתי. סופר. עיתונאי. איש רוח. קריין. בדרן. סוטה. אבא. בעל. אמן.