“בעת מלחמת יום כיפור היינו בני נוער צעירים, תחילת כיתה ח'. רוב ילדי בית הספר באו ממשקי האיזור ולכן כשפרצה המלחמה בית הספר הושבת. רוב הילדים עבדו במשקים בעת שאבותיהם ואחיהם הבוגרים היו בצבא, במילואים או בסדיר.
במשך הימים והשבועות הבאים הסתננו אלינו סיפורים וקטעי מידע על המלחמה,
אבל כוון שהיינו עדיין ילדים חיינו המשיכו ללא תהיות רבות מדי..
עזרנו במשקים (גם אלה מאיתנו שלא גרו במושבים) ושוטטנו בסביבה.
היינו בחופש....
למרבה הזעזוע הקורבן הראשון במלחמה היה נער בן גילנו שמצא את מותו בהתהפכות הטרקטור עליו נהג בשדות המשק.
פתאום המלחמה הפכה מוחשית. המושג הרוג היה קרוב ומאיים. ילד! ילד שגדלנו איתו, שהיה חלק מהכיתה ומהחברה איננו.
את "יופי של מלחמה" קראתי שנים אחדות לאחר מלחמת יום כיפור, בגרתי, הייתי חיילת. ופתאום חזרה אלי המלחמה.
זכרון השקט של יום כיפור הנשבר לפתע בתנועת כלי רכב בלתי פוסקת.
זכרון של אבי במדים, נוסע לבסיסו. זכרון של מתח ותחושת חרדה באויר.
אנוש, החובש הקרבי מספר את סיפור המילחמה בסיני, הפצועים הלומי הקרב ההרוגים. לא סיפורי גבורה אלא סיפורי הניפגעים העוברים תחת ידיו.
אנוש מספר על לבטיו והרהוריו. ודבריו השפיעו עד מאוד על השקפת עולמי, הוא היטיב לתאר את מחשבותי במילים שלא היו לי.
חזרתי היום לקראו שוב במלואת 40 שנה למילחמה.
ולמרות השנים שחלפו, הוא רלבנטי ותוסס גם היום.”