לדעתי זה הספר הטוב ביותר של דן בן - אמוץ, אחד הטובים ביותר בספרות העברית (אם כי על זה אין לי יותר מדי מושג, בדרך כלל אני לא קוראת ספרות עברית) ואחד הספרים המעולים על נושא השואה, ללא שום תאורי מחנות או משרפות, העוסק בטרגדיה האנושית שקרתה כתוצאה מהשמדת עם וחיים.
הגיבור - אורי לם - שלא נולד בשם הזה, אבל מתרגל את עצמו להיות בעל השם - נוסע לתבוע פיצויים מהגרמנים, על מה שהוא לא רוצה לזכור, ופיצויים - הוא יודע אך מתעלם - ייאלצו אותו לזכור. הדילמה של לקבל פיצויים על משהו שאי אפשר לפצות עליו, היתה דילמה שאנשים התלבטו בה רבות: הרי אם קיבלת פיצויים על משהו, כאילו אמרת - עכשיו אנחנו שווים, ואין לי עוד טענות אליך...הסופר עצמו - שקורות חייו מעורפלים בכוונה, שמר על שמו האמיתי בסוד גדול. הוא המציא את עצמו מחדש כצבר האולטימטיבי, דיבר והמציא סלנג, שתה וזיין יותר מכל צבר שהיה בסביבה, וכל זה, כנראה, כניסיון השכחה של חייו הקודמים, בארץ אחרת, ובשפה אחרת.
היום אנחנו יודעים ששם משפחתו היה תהילים זייגער ("אומר תהילים" באידיש...איזו אירוניה!) ושלשכוח זו לא באמת אופציה. הזיכרון האנושי מתעתע בנו: לא תמיד אפשר לזכור את מה שרוצים, או לשכוח את מה שמוכרחים.
הסיפור הוא סיפור מסע אל העבר, כתוב נפלא - השפה ייחודית, צלולה, ללא טיפת זיוף - הסיפור אמין ואנושי ביותר. קשה לתאר את הספר כ"מהנה" בגלל הנושא. אבל זה ספר מצויין, אמיתי מאד ומרתק מאד.
יש לי עותק ישן ומצהיב, בכריכה קשה (!) ובפונט בגודל מעצבן, שאני שומרת עליו מכל משמר. קראתי גם את ספריו האחרים של בן-אמוץ, בכולם ניכרת איכות כתיבתו, אך אף אחד מהם לא משתווה לספר הזה. הוא נשכח וספרים חדשים יותר נכתבו. ואני מנסה להזכיר אותו כי לשכוח זה לא אופציה.
אם תוכלו להשיגו ותסכימו לקרוא על נושא שקשה גם לקרוא עליו - כדאי לכם מאד.
*
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
