“"שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת, פרט למספר עצמו. מתיחה היא שכולם יודעים את האמת, פרט לקורבן המתיחה וכזב הוא כשכולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר ובכל־זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב" (עמ׳ 8).
אסופת הסיפורים "ילקוט הכזבים" (המהדורה המוערת בהוצאת דביר ואריה ניר, 2009) שליקטו וערכו דן בן אמוץ וחיים חפר כבר מזמן הפכה לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. צ׳יזבט, כתבו המחברים, הפלמ"חניקים דן בן אמוץ וחיים חפר, היא "מילה שהייתה נפוצה מאוד בין בני המושבות, שומרי השדות וראשוני הפלמ"ח" (עמ׳ 7). אולם, הסבירו, היא איבדה את "ערכה בזמן מלחמת העצמאות, כאשר ותיקי ההסתדרות וכותבי מאמרים ראשיים, החלו פתאום להשתמש בה בפזרנות מדאיגה, בחוסר דייקנות ובהפקרות שהורידה את ערך מניותיה של מילה זו בשוק האקסקלוסיבי" (עמ׳ 7).
הספר איגד בתוכו 167 "כזבים" שנבחרו מתוך קרוב ל־400 סיפורים. לבד מחפר ובן אמוץ, תרמו לילקוט גם חיימק׳ה לבקוב שתואר כאלוף מספרי הכזבים בארץ, וכן שאול ביבר (תחת הכינוי "עופר"), ירוחם כהן, חיים זינגר, מוסה פינקל ואחרים. בספר ישנם "כזבים" אודות דמויות בולטות בתקופת "המדינה שבדרך" ומלחמת העצמאות כגון: יגאל אלון, יצחק שדה, חיים בר־לב, יוסי הראל, אברהם שפירא, יגאל ידין, שאול אביגור, חיים גורי, יוספ׳לה טבנקין ודמויות נוספות. להלן, כמה כזבים לדוגמה בשביל לעורר את התיאבון.
הראשון שבהם הוא על עבד, הלא הוא עובד מיכאלי מעין חרוד, איש הפלמ"ח ומפקד פלוגה בחטיבת הראל. "עבד זורק רימון למרחק של שמונים מטר. פעם היה צריך להכניס רימון לתוך חלון של בית במרחק של חמישים מטר, הוא הלך שלושים מטר אחורנית וזרק." (עמ׳ 12).
סיפור אחר נגע למולה כהן, מח"ט יפתח. "שמעתם פעם שמולה יתפאר או ידבר על עצמו? הוא תמיד אוהב לתאר את האחרים בגדולתם. אחרי קורס הספורט, למשל, הוא סיפר: "שמע, עופר זה רץ – דבר כזה עוד לא ראיתי. הרגליים שלו כמעט לא נוגעות באדמה יש לו שוונג עצום ונשימה אדירה. בקושי השגתי אותו"" (עמ׳ 20).
סיפור נוסף נגע לפלוגה ד׳ בפלמ"ח, אשר "הייתה מפורסמת מאוד. היא הצטיינה במזל מחורבן. לא נעים להזכיר כאן את עניין השעונים השדודים ליד ים המלח, את התת־מקלע שגנבו מהם בעין גדי ואת הגרביים הצבאיות, שתפסו אצל אלקנה. אבל דבר אחד כן כדאי להזכיר, וזו פרשת סיירי הפלוגה" (עמ׳ 24). את הסיפור סיפר חיים השמן (הוא חיים זינגר, שהיה מ"פ בפלמ"ח): "מסתבר, שיום אחד נשלחה חוליית סיירים מגבעת ברנר אל כפר מנחם. כל זמן שהיה ירח – הכול היה בסדר; אך קרוב לחצות שקע הירח, השמיים התכסו עננים, גשם התחיל לרדת, וערפל סמיך התפשט בעקבותיו על פני האדמה. עניין של מזל" (עמ׳ 24). בתיאור, שיהיה מוכר לכל מי שניווט בצבא אי־פעם, סיפר חיים השמן כי "לפי האזימוט ולפי זמן ההליכה צריכים היו להימצא כבר בכפר מנחם. לאחר עצות אחדות של הבקיאים בשטח, המשיכה החוליה בחיפושיה אחר המשק. לאחר שעתיים של הליכה, תקף אותם ייאוש והמפקד החליט לחכות לאור הבוקר. החברה הניחו את החגור למראשותיהם ונרדמו כמו הרוגים. בבוקר העיר אותם שומר השדות של כפר מנחם ואמר: ׳למה לכם לישון ליד השער? תיכנסו פנימה׳" (עמ׳ 24).
בעניין המקריות נכתב בספר כי "כשמחלקת הפלמ"ח עזבה את איילת השחר כתבו ביומן המשק: ׳הגרעין עזב השבוע את המשק. ההטלה עלתה בארבעים אחוז׳" (עמ׳ 52).
בספר כלולה הגדרתו הקולעת של כידוני, הוא חיים בר־לב (לימים רמטכ"ל ושר), לפיה "מפקד מאה אחוז בסדר, הוא אחד שלא עושה כלום והכול בסדר. מפקד חמישים אחוז בסדר, הוא אחד שעובד כמו חמור והכול בסדר. מפקד חמישים אחוז לא בסדר, הוא אחד שלא עושה כלום ושום דבר לא בסדר. מפקד מאה אחוז לא בסדר, הוא אחד שעובד כמו חמור ושום דבר לא בסדר" (עמ׳ 202). מעל 75 שנים חלפו וטרם מצאתי הגדרה קולעת מזו.
בסיפור אחר לקח שייקה (הוא שייקה אופיר) "את מקסים סלומון הצלם במכונית שלו לירושלים. סמוך לאבו־גוש הביט מקסים בכביש ואמר:
"תגיד, שייקה, מה יותר טוב, כביש חלק או כביש מחוספס?" (עמ׳ 94).
אמר שייקה: "זה תלוי. בחורף הכביש מחוספס יותר טוב מפני שאתה לא מתחלק, אבל בקיץ כביש חלק יותר טוב" (עמ׳ 94).
לא הבנת, השיב מקסים, "אני מדבר אליך עכשיו בתור טאייר" (עמ׳ 94).
ואם למישהו זה נשמע מוכר יש לזה סיבה.
בקיצור, ספר מבדר, מומלץ בחום, שכתוב בעברית נהדרת, משולבת בסלנג ובערבית, שטוב שיצאה לו בשנת 2009 מהדורה מוארת ומוערת. חובה בכל בית. מה גם שהכזבים והצ׳יזבטים (כמו שיודע כל מי שסיים פעם מסלול בפלוגה בצבא ונכח במפגש מחזור) עוד לגמרי אתנו.”
