ביקורת ספרותית על זיונים זה לא הכל מאת דן בן-אמוץ

---

בכללי עד לא מזמן, לא עניין אותי לקרוא את דן בן אמוץ, כלומר הכרתי את 'ילקוט הכזבים' ואת הסיפורים אודותיו מתקופת הפלמ"ח עם חיים חפר ואת שיגוליו כאילו מדובר ברב שגל קזנובה אבל לא נתתי עליו את הדעת. השינוי בי חל באתר זה בעקבות מספר ספרים שקראתי אודות סופרים שהחזירו אותי לעברית הספרותית עליה גדלתי במקראות שקראתי בימי בית הספר. חוות דעת שכתבתי על שי עגנון ואהוד בן עזר הוגבו ע"י קוראים וקוראות שאחת מהן ציינה רצונה לקרוא את דן בן אמוץ ואז ניטע הגלעין וחיכיתי להזדמנות שתגיע והיא לא אכזבה.
רק כשהתחלתי לקרוא את 'זיונים זה לא הכל', הבנתי כמה ידעתי מאומה על בן אמוץ ובאותה נשימה חפוזה אוסיף שכפי הנראה הרבה לא החמצתי; ספר מייגע המתפרש מעל חמש מאות עמודים בהם בן אמוץ פורס בפני הקוראים (או בפני הקוראות בפרט ועל זה מיד ארחיב) את משנתו על מאזני הכוחות בין בני המין המתרברב לבנות המין היפה, הבדלים פיזיולוגים שכל מטרתם לשרת את מאזני המינים שבשיאם יגיעו לידי השתגלות. אני נבוך לכתוב זאת אבל אין ברירה; כל הספר עוסק בבן אמוץ ביחסים שבינו לבינה, בינם לבינם והכל בכדאי להצדיק את התנהגותו הנלוזה במשגל רב עונתי, מגדרי ולא בררני.
משגל עם נערות, משגל עם האמאות של הנערות, משגל קבוצתי, משגל יחידי, משכב זכר, משגל עם רווקות, נשואות ומבוגרות. דומה שהדבר היחידי שבן אמוץ פסח עליו הוא משגל עם בעל חיים וזאת כפי הנראה לא נדע לעולם כי בן אמוץ מעופף בין עולמות של מציאות ודימיון; הוא מספר סיפור, משכנע ככל שניתן ואז בסוף הוא מבשר לקורא המשתנק שהכל היה בדימיונו הקודח - ככה לא בונים מדינה!
ספר מייגע, עמוס נתונים וזיבולי מוח שרק מוחו הקודח של בן אמוץ ידע לקדוח וכל תכליתו להצדיק את התנהגותו המינית ואולי לעורר בלב הקוראות תחושות זעם וכעס שיבואו לביטויין בזה שתכנסנה למיטתו של בן אמוץ...איני טועה, את סיום הספר מפנה בן אמוץ לקוראות בהתגרות ומתחנן שתשלחנה לו תגובות, מסרים, מכתבים וקל לדמיין אותו מחייך בכותבו פסקה זאת וזומם כיצד כל זועמת עשירית שתשתלח בו ו/או תגיע לביתו כדאי לפרוק בו את זעמה הפנימיסטי בסוף תשתכנע ותכנס למיטתו
אז בכל זאת למה קראתי עד הסוף, ולא הפסקתי? ראשית חונכתי בבית פולני שלא מפסיקים מטלה באמצע, לא משנה כמה היא מייגעת ולעיל זאת צלחת לא מתפנית מהשולחן בטרם התרוקנה ורבות אני סובל בריצות תחרותיות אליהן אני ניגש בלא הכנה מספקת ואיני מסוגל להפסיק באמצע בגלל בושתי להכשל בחינוך הפולני.
שנית, נהנתי מהשפה העברית...כמי שהתחכך בבני דורו האנטלקטואלים שי עגנון, נחום גוטמן וחיים חפר לא אכזב בן אמוץ ולמרות שפת המשגלים המייגעת ושגרמה לי להרמת גבות לא מועטה, התמוגגתי מהשפה. בהתחלה לקח לי מספר שניות להזכר מה זה בידה :)
שלישית, מספר קטעים כן הצליחו לחדור את מעטה הביקורתיות שלי ולחקוק את עצמם בתוכי:
באחד ממפגשיו עם אמא של אחת מנערות משגליו (חצי שעה מאוחר יותר הוא שיגל גם את האמא) הוא מסביר לה שיחסיו עם נשים זה כמו מדף ספרים. ישנם ספרים שאותם אתה אוהב לקרוא ואתה חוזר אליהם מספר פעמים, ישנם ספרים שאינך מתעניין ואינך נוגע וישנם ספרים שאחרי פעם אחת אינך מסוגל לקרוא וע"כ הם נשארים על המדף עד שמשהו משתנה.
האירוע השני והמשמעותי בעיני בספר הוא מפגשו הדימיוני עם אביו שבא לבקרו בביתו בעוד אשתו (של בן אמוץ) מתענה בבית חולים וכורעת ללדת. האב שנספה בשואה עם כל משפחתו של בן אמוץ (בן אמוץ שרד כי הוא נשלח לארץ ישראל טרום השואה וכל הספר הוא מתייסר על השארותו בחיים ללא משפחה) מבקר בדימיונו וכופה על בן אמוץ לבחור בין השארותו בחיים, עם אשתו, ועם חייו לבין להמשיך ולהתרפק על זיכרונות משפחתו ולעד לשקוע במסכת האשמה עצמית על השארותו בחיים. הדיאלוג בין השניים לוקח מספר עמודים וקשה ואכזרי נוכח הטחות האב בבנו ובסופן מחליט בן אמוץ לשחרר את האב ולשכוח ובמקום זאת לדבוק בחיים.
למען הגילוי הנאות כותב בן אמוץ בתחילת הספר שכל דבריו הכתובים נכתבו בדיעה צלולה ואם זה לא מוצא חן בעיני הקורא, או הקוראת, אז הם יכולים לקפוץ לו...היום זה לא היה עובר בשקט וטוב שכך. אני את הספר הזה מחזיר למדף ולא מתכנן לחזור אליו אי פעם בעתיד.

» ביקורות נוספות של ישי
» ביקורות נוספות על זיונים זה לא הכל