ביקורת ספרותית על פרידה מבבל מאת דוידי רוזנפלד
ספר בסדר

---

****


יאללה - ספר פשוט, ביקורת פשוטה.
קצת חסרה לנו בארץ ספרות בלשית חצי אפלה כזאת, מתחכמת ושנונה אבל מקומית ולא מתפלצנת. יאיר לפיד מנסה לעשות את זה אבל הוא לא מצליח לכתוב אפילו פסקה אחת שיש בה פחות משש עשרה מטאפורות, וזה מעייף לאללה.
דוידי רוזנפלד מצליח. לפחות בחלק הראשון של הספר. הכתיבה שלו ברורה, דלה אמנם אבל חכמה ומשעשעת. הוא לא הולך מסביב. אצלו, סטירה זו סטירה, להזדיין זה להזדיין, חומוס זה חומוס, שני גולדסטאר זה שני גולדסטאר (אולי אפילו שתי), וכוס אחותך זה כוס אחותך. ככה אנשים מדברים, וככה אני אוהב לקרוא. אמנם הדמויות שלו בעובי מילימטר, אבל הוא לא מתיימר לעשות משהו עמוק שמדבר בעקיפין על קטנות האדם אל מול היקום. הוא מספר סיפור קטן ותל אביבי, עם דמויות אמיתיות ומסעדות אמיתיות ופאבים אמיתיים ועליבות אמיתית, עד שכמעט כל ישראלי, לפחות כזה שהסתובב בתל אביב בעשר השנים האחרונות, יכול לזהות את עצמו בפנים. זה יותר ישראלי מעמוס עוז, מדוד גרוסמן ומאשכול נבו ביחד. זה ישראלי של עכשיו, של בני שלושים-ארבעים מסורתיים עם ילדים אבל גם של סטודנטים תפרנים ושל ברסלבים מסטולים. הדיאלוגים (וגם המונולוגים, למעשה) אולי קצת יותר מדי שנונים. קצת. כי בכל זאת, אסף ציפור עם שיחות "כן, אה?" גאוניות יש רק אחד.
הסיפור פשוט, בלשי, בינוני, לא מבריק ולא גרוע, עם סיום פושר במקצת, אבל בכל זאת יוצאים מהספר הזה אחרי כמה שעות בודדות של קריאה בהרגשה טובה. אולי זה העמוד האחרון המהורהר שלו, ואולי זאת סתם התחושה שלא בזבזת את הזמן, כמו לצאת עם בחורה לשניים שלושה דייטים ואז להמשיך הלאה, נו הרד פילינגס, כשהכול הכול בסדר, עם חיוך על הפנים.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על פרידה מבבל