לפני שש מאות ושלושים שנה בערך קראתי את הדבר הזה, וכבר אז היה הוא חזק. חזק מאד היה הוא. חזק היה הוא. מאד חזק היה. וכן הלאה וכן הלאה, והעברתיו לאחותי שתקרא, היא היתה אז אמא צעירה, (היום היא סבתא צעירה, צהלולים־צהלולות) הילדות היו קטנות, היתה שעת ערב, וצריך להאכיל ולרחוץ ולהלביש ולהשכיב, והיא, כך לפי עדותה, לא יכולה היתה להניח לספר, יושבת לה בסלון הבית, פולטת מפיה הברות לא ברורות (וואי וואי וכאלה), ו

****



ביום השואה, אני תמיד חושב מחשבות על העולם הנוכחי שבו אני חי. ביום השואה האחרון כתבתי ככה:

כשהייתי קטן, הייתי מסתובב בשכונה ומחפש מקומות שהייתי יכול להתחבא בהם אם היתה שואה. בתים נטושים, עליות גג, ארונות קיר, דלת שבורה בשדה עם שיבולים. הייתי מוצא מקום כזה, ומביא לשם בקבוק מים וכמה ביסקוויטים, ומתחבא שם וחושב מחשבות. אחרי רבע שעה, אולי, הייתי נרעד והיה נמאס לי והייתי אומר שזה לא באמת

המחברת הגדולה / אגוטה קריסטוף

הוצאת הספריה החדשה
שנת הוצאה 1986
מתרגמת מצרפתית <mark>נורית פסטרנק</mark>
155 עמודים

על הספר הקצר הזה שמעתי כל כך הרבה שלא יכולתי לעמוד בפיתוי להשאיל אותו כשסרקתי את המדפים בספרייה. כל המלצה עליו אמרה שהוא ספר מעולה. זהו ספר ראשון למחברת, אבל אני בא הרי בלי שום דעות קדומות.

"כדי להחליט אם זה "טוב" או "לא טוב" יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר

הראש הרגיש שהוא נפרד מהגוף -ונופל בסל הגיליוטינה, הלב הרגיש נעקר ממקומו כמנהג האצטקים והוא בחוץ מדמם. ללא ראש -ללא יכולת חשיבה מסודרת ,ללא לב-ללא יכולת נשימה רגשית נורמלית ,- הלכתי להכין כוס תה ירוק עם כפית מלאה סוכר חום שיהא לי חם ומתוק בגוף ובנשמה -כדי- להיווכח שהם קיימים ובמקומם . זה התרחש בשתיים בלילה ,אחרי קריאה בת שעתיים ברציפות לספר בין 181 עמודים ,המתחלקים לפרקים קצרים בין עמוד לשני עמודים

בספר המחברת הגדולה, מלחמת העולם השנייה לא מוזכרת אפילו במילה אחת. כל מה שאנחנו יודעים זה שיש מלחמה גדולה, ושיש אנשים שלוקחים אותם כמו בהמות למקום רחוק. ובאמת הסיפור מתרחש בכפר נידח, רחוק ממוראות ומאורעות המלחמה. אבל זה רק למראית עין. המלחמה מגיעה לכל מקום.

להוסיף תובנות משמעותיות על מה שכבר כתבו חברים בסימניה קשה, וגם אין צורך, פשוט קראו מה כתבו קודמי. רק אכתוב מעט על ההתרשמות שלי.
הספר הזה הו

לאחר חששות כבדים ומורא גדול מהספר הזה, סופסופ התחלתי... קראתי עליו ביקורות כאלה טובות שהייתי חייבת, למרות שידעתי שיכאיב.
חצי שנה (!) הוא המתין לי בסבלנות על המדף, ובכל פעם מחדש בחרתי בספר אחר על פניו, פחדנית שכמותי. בחיים לא קרה לי כזה דבר, להתחיל ספר בלי אויר.
הסיפור קשה, מאד, ואילו הכתיבה - דווקא בשל היותה פשוטה וחד משמעית, '!as is' - מאפשרת לקרוא אותו, וזו גדולתו. כתיבה רגשנית, עמוקה יותר,

יש כאלו שצחקו עליי שללכת לראות את ההצגה "המחברת הגדולה" בשפה הרוסית בפסטיבל תאטראות של הקאמרי זו סטייה. ואני צחקתי בקול חזרה. והלכתי בכל זאת.
אם זו סטייה, אז ללא ספק אני גאה בה.

הצפייה הייתה כה מרתקת, ומה שעשה אותה לכזו עוד יותר הייתה העובדה שהיא הוצגה לא בשפת האם שלי, הרגשתי מאמץ מסוים להיות בריכוז מלא על השחקנים וגם לקרוא את הכתוביות בעברית. אבל דבר אחד בטוח, הסיפור עצמו משך אותי מאוד ולא

כשקראתי את הספר הזה (מה ספר, ספרון 152 עמודים, שעה וקצת של קריאה) חשבתי על "הדו"ח של ברודק". זה מה שהוא הזכיר לי. אבל סדר הדברים הפוך: "המחברת הגדולה" יצא לאור ב 1986, 30 שנה לפני "הדו"ח של ברודק".

זוג תאומים נמסר לסבתם, אותה לא הכירו, ע"י אמם שאינה יכולה לטפל בהם בגלל המלחמה. המלחמה היא הגיבור בספר הזה: מה היא מעוללת לאנשים הנקלעים לדרכה, אכזריות, צורך לשרוד מפלצתיות וגם חמלה.
אנחנו לא יודעים

קראתי את הספר בנשימה אחת, ומיד אחר כך גם את הביקורות. אין לי הרבה מה להוסיף על מה שנאמר, אבל ספר כזה אתה מסיים ומרגיש צורך לעשות משהו, כל דבר. והנה אני מוצא את עצמי כותב... מוסיף עוד כמה מילים מתפעלות על עוצמת התחושות שמתעוררות בך בקריאה כל כך מהירה וקצרה. זה מעניין איך ספר שמתאר תרגילים ב"מחיקת רגש", מחיקת הזהות ובחוסר אנושיות, מחבר אותך לנקודה כל כך רגשית ואנושית. אני מנסה להבין מה אני חש כרגע-