חיים שפירא מניח לפנינו ספר שלם שמדבר על כל הדברים שבאמת לא חשובים,
רק בכדי לומר משפט אחד על הדברים החשובים באמת.

הספר כתוב בנימה אישית, התוכן שזור בהמון אינפורמציה וציטוטים מתוך ספרים ששפירא קרא.
מגלומני מעט לטעמי מחד, ומאידך אישי ואמיץ- פותח לקורא צוהר להציץ על כברת הדרך שהוא בעצמו עבר
בכדי להגיע לאותו המשפט האחד בעל המשמעות בספר.

אותי אישית עניין לראות דרך כמה מילים חסרות-משמעות יש לעבור, לחוות, לקרוא, ולכתוב,
בכדי שכמה מילים בודדות משמעותיות יקבלו תוקף של "אמת".

מראה מעניינת שלנו בני האדם.

ובכן.
את הספר הזה, קיבלתי במתנה מגבר שמאוד אהבתי.
לא בדיוק הלך לנו, למרות שגם אני וגם הוא בילינו המווווון זמן בלדמיין
כיצד אנחנו מהלכים יד ביד על השביל שיקח אותנו לחיים משותפים לנצח.
ואז קונפטי, ושירים במזרחית במקצב פופ אמריקאי, ועשן, ומצלמות חגות מעלינו.
אם החיים היו מחזירים לי שקל אחד על כל שעת-דמיון שכזאת, בהחלט הייתי יכולה לרכוש כמה אחוזות באמריקה.

אבל ראו איזה פלא, חוק מרפי!
המציאות מסתבר, פועלת אחרת מהדרך ש"חוקי מרפי" הנידונים להלן מתארים אותה.

ולמה זה?

הרי הרעיון שאנחנו יכולים להשפיע על המציאות באמצעות תת-המודע שלנו הוא גאוני!
וזה גם מאוד מתאים לאלוהים לשים את "הכלים" שבאמצעותם האדם יכול לשלוט על חיוו,
במקום שלא נמצא תחת שליטתו- במעמקי הכרתו הלא מפותחת. In the back of his mind.

כי אלוהים הוא לא פראייר.
ברור לו שזה שינסה לצלול לשם, לתת המודע, יאבד חמצן וכיוון,
וממילא לא ימצא את דרכו החוצה ויטבע.
וזה שיבחר לבלות את כל חיוו מעל פני השטח,
ממילא נחשב לאחד שלא באמת נושם אלא מונשם מלאכותית
מחובר בעבותות למכונה הנוראית ששולטת בחיוו ושמה- "מציאות" - ואפילו לא מודע לזה.

סיפור המטריקס הקלאסי.

הספר הזה של ד"ר מרפי עורר הרבה גלים ולא סתם.
כי גם הוא כמו ספרים רבים אחרים מתעסק ב ה-שאלה.
שאלת השאלות שמאגדת תחתיה את כל המדעים באשר הם-
הפיזיקה והמטאפיזיקה, הכימיה והאלכימיה, הפסיכולוגיה והפאראפסיכולוגיה, ואפילו את כל הדתות באשר הן,
השאלה שהתעסקו בה בכל הזמנים, ומתעסקים בה היום, וכנראה ימשיכו להתעסק בה עד קץ האנושות והיא -

איך האדם מנצח את המשחק הארור הזה?

השליטה במציאות היא משאת נפשו של כל אדם בהיותו אדם

כל סוג של ידע באשר הוא, מכוון להקנות לאדם שליטה מסויימת במציאות, יכולת חיזוי.
זה פשעו הראשון של האדם שקיבל מאלוהים "גן עדן"- מציאות שמותאמת לספק את כל צרכיו,
ולא קיבל את המתנה הזאת בהכרת תודה ובהתמסרות.
במקום זאת, הוא ביקש לקבל לידיו את הי-ד-ע על אודות המציאות -
וכך חטא ב"חטא הדעת" המפורסם.

וזה מה שהספר הזה בעיניי.
ספר שפשוט חוטא למציאות- תרתי משמע.
פשוט מפספס לגמרי את המציאות
ומחטיא את הדינמיקה העדינה והבריאה של הנפש וכוחותיה עם המציאות.

עם זאת, אני חייבת לומר שאני מבינה לגמרי את כל המהללים והמשבחים של הספר,
כי זה רק טבעי שניפול במלכודת שהספר הזה טומן.
בתור צעירים כולנו חוטאים למציאות.
אנחנו חיים בהמון פנטזיות ודמיונות וחלומות.
זאת המשמעות של להיות צעיר...
שאנחנו עסוקים יותר בעולם הפנימי שלנו,
מאשר במציאות שבחוץ.

לעניות דעתי מה שמבדיל צעיר מ"מבוגר" זאת היכולת לראות ולקרוא את המציאות כפי שהיא,
לקבל אותה כפי שהיא, להבין שהיא לא בשליטה מלאה שלי, אבל גם שאפשר לעבוד עם המציאות,
לא נגדה, לא מעליה, לא להפעיל עליה מניפולציות ולהכפיף אותה לפקודות התת-מודע,
אלא לפעול בת-ו-כ-ה בצורה הכי מאוזנת שיש.

זה בדיוק תפקידו של "האגו" של פרויד, או במילים אחרות - של הנפש.
הנפש אמורה לקלוט מצד אחד את הפנטזיות/חלומות/רצונות/דפוסים התת-מודעים שבתוכנו,
ומצד שני, לקלוט את המציאות שמחוצה לנו, ובאופן מודע לעשות את ההתאמה למציאות,
לגשר בין רצונות התת-מודע לנסיבות המציאות בצורה הכי אינטיליגנטית ורגישה שיכולה להיות.

מאחר והספר הזה מציע דרך שנוגדת את ההתפתחות הבריאה של הנפש,
דרך שעושה בכוחות של הנפש (מחשבה, רגש ודמיון) שימוש ציני ומניפולטיבי כנגד המציאות,
ומאחר וגם כך יש רגישות גדולה לצעירים שנחשפים לספר הזה כי הם לא פיתחו עדיין נפש איתנה,
אני אומר בצורה הכי חדה וחותכת שיכולה להיות שהספר הזה לא פחות ממסוכן בעיניי.

כמובן שזה לא אישי נגד ד"ר מרפי.
הוא לא המציא את הגלגל. רק חזר על ידע עתיק יומין
שנגיש כך או אחרת בקבלה היהודית, בהינדואיזם, ובפילוסופיות אזוטריות רבות.

יש בגישות האלה הרבה דברים שהם גם נכונים וגם עובדים (חלקית/זמנית).
אבל ללמוד את אותם החלקים הנכונים בספר דרך הגישה הכללית שלו,
יהיה בגדר " ללמוד לשחות במי-השפיר (של התת מודע) במחיר של לאבד את התינוק".

הבעיה החמורה לא פחות היא, שלא מצאתי חומרים אלטרנטיביים
שנותנים לצעירים כלים טובים ובריאים להתמודד עם המציאות ועם הפער בינה לבין העולם התת-מודע שלהם.
אם מישהו מכיר תכנים טובים שכאלה אשמח להמלצות :)

אולי יום אחד, חטא-הדעת שלי יביא איזה תועלת לשם שינוי, ואכתוב ספר כזה בעצמי...
בינתיים, זה יאלץ להשאר בגדר פנטזיה שכנראה רחוקה מהמציאות שלי ;)


לסיכום- מאוד לא ממליצה. להתרחק.

אני אפתח בלתת "לייק" לכריכה הצבעונית שמשכה את עיניי,
וההשקעה עם הלכה וההבלטות- משהו! אהבתי!

באשר לתוכן,

תיאורי הנוף והדרך יפים, ואני משערת שעבור הקוראים שהתנסו בקמינו בעצמם,
הם לבטח יפים עוד יותר.

העובדה שהספר הוא סוג של יומן מסע,
יצרה אצלי ציפייה מוקדמת לתובנות או לתהליך של שינוי דרמטי שהדמויות יעבירו אותי דרכן.

זה לא קרה.

וזה הקסם של הספר הזה.

שלא כמו בספרי מסע של דמויות "צעירות" בגילאי העשרים,
שינוי בחיים הבוגרים לא חל מקצה-לקצה,
לא מביא איתו "רעידות אדמה".
אין בו את אותה מידה של ריגושים,
אפילו לא "ריגוש אינטלקטואלי" ברמת תיחכום של דיאלוג.

הספר נשאר נאמן לקווים הללו,
ולכן הוא מאוד אותנטי בעיניי.

העלילה מתקדמת יחסית לאט,
בדמויות חלים שינויים קטנים ומדודים,
עקב בצד אגודל, צעד ועוד צעד.

"מה שרציתי לומר היה: בואי נבלה יחד את שארית חיינו. אבל ברור שלא אמרתי זאת.
הקמינו לא שינה אותי עד כדי כך" (עמ' 369)

זואי ומרטין מתחילים את המסע מנקודות מוצא הפוכות.
הוא אחד שלא משאיר מקום ליד הגורל.
מתוכנן בדיקדוק עד הפרט האחרון.
עם תקציב מתאים, ציוד מתאים, כלי ניווט וכו'.

והיא אחת שמפקידה את עצמה לחלוטין בידיי חסדי הגורל.
מרוששת, עם תיק על הגב שקיבלה במתנה, עם נעליים לא מתאימות להליכה,
לנה במקומות רנדומליים תלויי תורמים, ללא מפות, נסמכת על סימני הצדפות בלבד וכו'.

לאורך המסע,
אצלו הכל נתקע ומשתבש - כנגד הצפוי,
ואילו אצלה הכל זורם ומצליח - גם כנגד הצפוי.

וכך למרות שנראה שדרך החיים שלהם הפוכה לגמרי,
יוצא ששניהם הולכים לאותו הכיוון- נגד הצפוי.


אז גם אני, נגד הצפוי- נהנתי מהספר מאוד :)

בהחלט מבינה את אכזבתם של מחפשי הריגושים וההרפתקאות
שציפו למסע מהסוג של לצלוח את ההימלאיה,
ובפועל מצאו איזה "עגלה" שבקושי מצליחה שלא להדרדר מראש הגבעה
שעליה שוכן בית-קברות...!

אפתח בצניעות הנדרשת,
ואומר שזוהי חוויתי והבנתי האישית בלבד,
את דבריו של אוסקר וויילד.

קראתי את הספר פעמיים.
ולו רק מפני שוויילד, כמו מסכם את העולם כולו, בכל משפט שני.
ובכל משפט שלישי, מספק סיכום-עולמי הפוך, הגיוני ויפה לא פחות מקודמו.

הדיאלוגים בין הדמויות מותירים את הקורא במבוכה.
מצאתי את עצמי חשה חיבה, הערכה ותיעוב, בו-זמנית, לכל אחת מהדמויות.

דמותו של דוריאן גריי בספר, מתארת יפה את המבוכה באומרה:
"תפסיק! אתה מבלבל אותי. אני לא יודע מה לומר. יש איזו תשובה לדברייך,
אבל אני לא מוצא אותה. אל תדבר. תן לי לחשוב. ואולי להפך, תן לי לא לחשוב." (ע"מ 48)

הספר מניע את "הגלגלים" של הקורא,
ומייצר המון מחשבה.
ומחשבה - מייצרת קמטים במצח.
זה כל הסיפור בפשטות.

ובמילים אחרות, הסוגיה המרכזית שאני מצאתי שהספר נסוב סביבה:
שינוי במימד המנטלי של האדם, כמו עיסוק יתר בפיתוח המחשבה
משפיע על המימד הפיזי של האדם- על גופו.
ולהפך, עיסוק יתר במימד הפיזי, כמו הימנעות מדחפים של הגוף,
משפיע על המימד הנפשי.

גוף יפה, יוצר מחשבה מכוערת
ומחשבה יפה, יוצרת גוף מכוער

במילותיו של ווילד "החיים שיעצבו את נפשו, ישחיתו את גופו" (ע"מ 54)
"כל דחף שאנו מתאמצים לכבוש מקנן בנפש ומרעיל אותנו.
הגוף חוטא פעם אחת, ובזה הוא ממצה את חטאו" (ע"מ 48)

הסיפור עוסק בטענה שגוף ונפש הם אחד.
הם שזורים האחד בשני כמו "המרחב-זמן" של איינשטיין.
כפי שתנועה/חוסר-תנועה במימד הזמן משפיעה על מימד המרחב ולהפך,
כך גם הימנעות במימד הנפשי, משפיעה על המימד הגופני ולהפך.

אינני בקיאה למדי בהיסטוריה הפילוסופית של המאה התשע עשרה,
וגם לא בפילוסופיה בה דגל וויילד עצמו.
אבל עושה רושם שבאותה התקופה התייחסו לגוף ולנפש כמימדים בלתי-תלויים זה בזה.

"חלום על יופי בימים של מחשבה.... זה מה שדוריאן גריי בשבילי...
הרמוניה של הגוף והנפש... ברוב טירופנו הפרדנו ביניהם והמצאנו ריאליזם וולגרי ואידיאליזם חלול" (ע"מ 41)

הבאסה היא,
שלמרות שנראה שהספר בוחן את הטענה של אחדות של גוף ונפש,
שזה כשלעצמו כנראה מדהים בהתחשב בתקופה בה הוא נכתב כאמור.
וויילד משתמש בדמויות-קצה שמסלולי-ההתפתחות האישית שלהם הם "או-או",
ולא "גם וגם".

קצת מפספס בעיניי את הכוונה,
אם אכן הייתה כוונה אמיתית לדון בהוליזם ולא בנפרדות של המימדים המרכיבים את האדם.
(ובמאמר מוסגר אוסיף את מימד הרוח לרשימה...:) )

דמותו של דוריאן גריי מדגימה התפתחות אישית שממוקדת לגמרי בגוף ובדחפיו, והזנחה פושעת של הנפש.
לורד הנרי מנגד, הוא דמות קצה הפוכה לדוריאן.
הוא מציג מחשבה ועולם נפשי מפותח, אבל הזנחה פושעת של הגוף וצרכיו.

ההזנחה של הגוף בדמותו של הנרי, באופן מתוחכם מאוד,
באה לידי ביטוי בכיעורו של דוריאן גריי - שלמעשה מהווה "יצירת אומנות" של רעיונותיו של לורד הנרי בעצמו.
באמצעות שיתוף מחשבותיו המפותחות והיפות עם דוריאן התמים, לורד הנרי יצר מפלצת מכוערת בדמותו ובצלמו.
קצת מזכיר את דוקטור ג'קייל ומיסטר הייד.

בפן הספרותי, אין מה לומר על הכתיבה היפייפיה של וויילד,
התיאורים שגורמים לקורא להרגיש כאילו הוא בלונדון של המאה התשע עשרה,
השפה העשירה, והתרגום לעברית נהדר אגב.
בין לבין, ישנם גם תיאורים טורדניים ביותר של התהליך האישי שדוריאן גריי עובר.

אני חשה שזה לא היה טורדני במיוחד ומשאיר טעם רע בפה, אילו היה בסוף קטרזיס,
פתרון, או דרך אמצע כלשהי שמציעה איך התפתחות גוף-נפש יכולה להיות מאוזנת ולא הרסנית לצד אחד או לצד השני.

המבוכה שמלווה את הקורא לאורך כל הספר, נותרת בעינה גם בסופו.
ונראה ששתי הדרכים המוצגות גרועות במיוחד כדרך-חיים.

ספר מעולה.

הספרייה שלי בבית מכילה בעיקר ספרי-רוח.
ספרי-רוח די דומים לספרי אגדות בעיניי.
המוטיב החוזר שאני מוצאת בהם הוא - ניסים.

"קציצות" של אילן הייטנר הוא אחד מהספרים הבודדים בספריה שלי
שהם מה שאני מכנה ספרי-מציאות.
הוא נטול ניסים. נטול התייפיפות. נטול מסננים.

הוא מסתכל למציאות בעיניים ומעיז לדבר אותה כמו שהיא.
מבלי לנסות להתחבב על הקורא, עם הרבה הומור וסרקזם שמצליח להלך על החבל הדק
שבין שנינות כנה להתחכמות מאוסה ולא ליפול.

כבדרך אגב, הוא גם מצליח לייצר דיאלוג מעניין בין המציאות לעולם הרוח.

עיניים "ערות" בוגרות, לא תמיד אוהבות את מה שהן רואות,
אבל הן מקבלות את מה שיש ומחבקות את המציאות כפי שהיא.

בעצם עשותן כן,
הן מצליחות להוציא מכל הקישקע הלעוס והטחון הזה של החיים,
תבשיל מטעמים ערב לחיך- קציצות.

ספר פשוט תענוג.