ביקורת ספרותית על האנאלפביתית מאת אגוטה קריסטוף

---

אגוטה קריסטוף ידועה לי מטרילוגיית המחברת הגדולה הפנומנלית. מי שלא קרא, לא יודע מה הוא מפסיד. רק שהפעם מדובר בזיכרונותיה של קריסטוף עצמה, בספרון המכיל בצמצום המתאים מהניפוח המלאכותי של תשע נשמות אולי חמישים עמודים.
מי שקרא את המחברת הגדולה, ומי שלא אנחנו ברוגז, יודע שמדובר בספרון עלום מקום, עלום זמן ועלום כל פרטים מזהים אחרים, אבל ברור שברקע מלחמה. כנראה שקורות חייה של קריסטוף חלחלו בכוונה ואולי שלא בכוונה לכתיבה שלה.
קריסטוף מספרת לנו איך כאשה צעירה, עם ילדה ובעל, הם חוצים את הגבול מהונגריה לאוסטריה וממשיכים לשוויץ. מהשפה ההונגרית, שכתבה פונטית לגמרי וקלה ללמידה, עברה קריסטוף לצרפתית הבלתי פונטית בעליל בכתיבה ולדקדוק הנוראי. חמש שנים לקח לה ללמוד לדבר כראוי צרפתית, ומדובר באשה אינטליגנטית, בכתיבה המשיכה לטעות, אבל להתעקש לתקן בעזרת מילונים שליוו אותה כל חייה.
בתחילה, ככל כותב, קיבלה סירוב אחר סירוב, אבל משנתפרסמה פעם אחת, הדרך חזרה כבר נחסמה, אם כי תחושת הזרות והשפה מיד שניה, כמו גם תחושת המהגרת המוכרת היטב למהגרים לא הרפו ממנה. אני אסתפק בכתביה המדהימים.
את הסיכום המיותר של ארז וולק, בסיום הספרון, השאירו ברצפת העריכה. מיותר ומיועד לניפוח הספרון.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על האנאלפביתית