בשנים האחרונות אני מתמודדת עם מצב שאינו פשוט בעליל. תחושת עצבות וייאוש ממלאים את מרבית ימיי כתוצאה מפרידה מאנשים אהובים שהיו חלק מרכזי בחיי. למרות השנים הרבות שעברו, הזמן אינו מרפא, הצלקת נותרת במקומה גם אם הפצעים כביכול הגלידו. לא רק שהיא נותרת במקומה, היא גם דואבת מפעם לפעם, מאותתת על כך שהיא מעולם לא נעלמה. מלבד זאת, זו תחושה באה והולכת ויכולה להופיע, לפתע, גם ברגעי שמחה, כביכול. גם אם אני מחויכת, ומפגינה רגעי אושר ושמחה, אני חשה חוסר עמוק. חוסר שלא מאפשר לי הגעה לרווית נחת אמיתית וטהורה. התחושה שאף אחד לא מצליח להבין מה שאני עוברת היא צורבת. הבדידות הרגשית היא עצומה וגם אם היא אינה אמיתית והיא מזויפת, כי ברוך השם יש לי אנשים יקרים לצידי, היא קיימת.
הקושי תמיד נוכח שם, מעיד על קיומו ומחרב כל חלקה טובה.
בשנים האחרונות אני במלחמה עם עצמי. מלחמה בלנסות למגר את התהום השחורה שנפלתי לתוכה בעל כורחי, להחלץ ממנה ולכסותה, להשאירה להינמק לבדה ולמחוק כל זכר אליה, מנסה להתמודד ולהעניק לעצמי טעם מחודש לחיים אבל לפעמים אני מרגישה שאני קורסת תחת הנטל של הנסיונות הבלתי פוסקים לשפר את מצב רוחי. לצאת מתוך הקונכייה בה התבצרתי.
תחושת אשמה גדולה מלווה את העצבות והריקנות תחושת הטלת ספק ביופיו של העולם. עם זאת, אני לא אשקר: יש רגעים מאושרים וסך הכול החיים שלי מתנהלים על מי מנוחות ואני מודעת לעובדה שהם אינם גרועים יותר משל אחרים, הרי לכולנו יש רגעי משבר,רגעי ירידה לצד רגעי עלייה, אולם, התחושה מסרבת להתפוגג. היא מלווה אותי זמן כה רב כעלוקה מוצצת דם שאין ברצונה להותיר אותי לנפשי. מעין קריעה ביום בהיר אחד מכל אשר אהבת והותרתך במדבר צחיח עם צמד המילים: התמודד!
שיא השיאים של התחושה המעיקה היה לפני מספר שנים. דווקא בתקופה זו לקחתי לידיי את ספריו של קפקא וקראתי אותם אחד אחרי השני. גומעת את מילותיו החשוכות, נטולות התקווה בצמא רב. מעשה שכשלעצמו לא חכם במיוחד מכיוון שמדובר בסופר שהעליזות ממנו והלאה. העולם אותו הוא בונה בסיפוריו וספריו הוא מלנכולי, דכאוני, אך אין זה דיכאון שמושפרץ בבת אחת אלא טיפין, טיפין. ראשית כל, הוא מעניק לך זכות הצצה אל העולם אותו הוא ברא בשתי ידיו המיומנות בצוותא עם מוחו הממולח ורווי העושר הרעיוני, לאחר מכן הוא מציג בפניך את דמויותיו ולבסוף, הוא חושף בפניך את הדילמות והתלאות אותן הם נאלצים לפתור או לרוב, לא לפתור.
ספריו של קפקא אינם קלים לקריאה. לא מבחינת התוכן האפלולי, נטול תענוגות אמיתיים, ולא מבחינת ספרותית ומשלב לשוני. כתביו של קפקא אינם מבורכים במטאפורות, בחידודי לשון ובתיאורי טבע נפלאים, מהפנטים ביופיים שמעניקים לקורא תחושת אושר עילאית, גם אם רגעית. כתיבתו החסכונית והשדופה תואמת את העולם אותו הוא רקם מול עינינו- עולם עצוב, חסר שמחה, מעיק, שמוצץ את לשד החיות שעוד נותר מן הדמויות ואף מהקוראים.
כתיבתו של קפקא מדגישה את הבדידות. מעבירה ביקורת כלפי הממשל שמותיר את האזרח הקטן והפשוט להתמודד עם הסיטואציה הבלתי פשוטה אליה הוא נקלע בגפו, ללא תמיכה חיצונית.
גיבוריו של קפקא, שמייצגים תכונות אנושיות כל כך, הם ראי למצב של אנשים רבים. אנשים רבים אשר מרגישים שהם נמצאים לבדם, שהם מחליטים להיות מוכנסים עם עצמם תוך תחושה שאף אדם לא אכפתי כלפיהם. ניתן לראות זאת אפילו בארצנו הקטנה. נכה שורף עצמו למוות מתוך ייאוש תהומי ודיכאון ממושך מכיוון שחברת ביטוח לאומי הפקירה אותו יום אחר יום. אישה מוכה נוטלת לידיה את החוק ורוצחת את בעלה מתוך מעשה ייאוש כי הרשויות לא היו לצידה למרות שזהו תפקידן. במקום שהרשויות יחלצו את האנשים מתוך המצוקה בה הם שרויים, הם אלה שמכניסות אותם לשם. כורות את קברם בעודם בחיים עקב חוסר אכפתיות משווע. מצמקים אותם לכדי ישות בלתי נראית כמעט, שקופה ובלתי נאהבת ומה משאת ליבנו הבסיסית ביותר? להיות נאהבים, להצליח בחיים, להרגיש רצויים וכשאחד מאלה אובד לנו, הגעתה של ההתרסקות הוא רק עניין של זמן.
ק' הוא כל אחד ואחד מאיתנו. הוא סיפורם של מאות ואלפי אנשים שנופלים בין הכיסאות ללא יכולת לשקם עצמם. ללא יכולת שיקראו את אותות המצוקה על פניהם.
זהו ,בעצם, עיקרו של הספר הזה וספרו האחר הנקרא "המשפט" אשר משורטט בקווים דומים כשל ספר זה רק שבספר "הטירה" הסופר מגדיל ראש ולא לכנות את הדמות הראשית, גיבורת הספר, בשם פרטי. הוא קרוי ק'. היותה של הדמות נטולת שם פרטי ושם משפחה, לטעמי, מדגישה את התחושות הקשות אותן חווה הקורא בעת קריאת הספר. הרי לכולנו יש שם, השם מייחד אותנו ומאפשר לנו לטוות לעצמנו זהות הייחודית לנו ועובדת השמטתו של פרט "שולי" שכזה [שבדיעבד מתגלה כפרט נחוץ וחיוני] מאדירה את מסר והביקורתיות אותן חפץ הסופר להעביר לקורא. לא רק שק' הוא אדם קטן, בורג קטן במערכת שאינה ששה לשלומו, הוא גם זר.
אין לו דריסת רגל באזור אליו הגיע. הוא מזערי, מצומק. הוא חסר חשיבות לחלוטין. הוא עוד "סתם אחד" כפי שהנאצים דימו לעצמם כאשר הם טבעו חותמת על זרועותיהם של האסירים במחנות.
מי יודע, אולי באופן מסוים הספרים של קפקא ניבאו את העתיד. קפקא נפטר בתחילת המאה ה-20, 1924, זמן רב לפני תחילתה של מלחמת העולם השניה.
כך או כך, על פניו, אין זה רעיון טוב לקרוא ספרות מדכאת בתקופה בה אתה מצוי עמוק בתוככי מסחטה רגשית ונפשית אך לעיתים, באורח פלא, דווקא קריאה בספרות שכזאת היא מנחמת, היא מתחמת אותך ומאפשרת לך גבולות, להיכנס לפורפורציות רצויות. אתה מבין שאינך לבד במערכה. שבכל עת אנשים הרגישו תחושת בדידות. שבכל תקופה לא היה צדק והיתקלות עם הרוע היה שגרת יומם של רבים. גם אם היו מוקפים בעשרות אנשים, התחושה הפנימית היא שקובעת. גם אם הנך מוקף באנשים רבים, אתה רשאי להרגיש בדידות. נופל לך האסימון שגיבוריו של קפקא מפגישים ומאמתים אותך עם הפחדים הכמוסים ביותר של האדם, שלך עצמך. ולמרות שתהליך זה אינו קל, הוא נדרש בכדי להבין כיצד נפש האדם פועלת, כיצד לתעל לעצמך את החיים. בשביל להתמודד אתה מחויב לקפוץ אל תוך המים העמוקים גם בלא ידיעת אומנות השחייה.
ואף על פי כן, דווקא ספרות כזאת מאפשרת לך להרגיש כאילו אתה מזקק את הנפש שלך לתוך כלי ובודק אותה במגוון אמצעים. קריאת ספרות כזאת תורמת מאוד למצבי דכדוך ממושכים, זה מעין טיפול פסיכולוגי ממוקד וייחודי שמאפשר לך להרגיש מעט טוב יותר.
ולמרות כל הנימה הפסימית בה נקבתי מתחילתה של הביקורת, אסיים בנימה אופטימית יותר: כיום אני במצב טוב יותר, אני מנסה לא לתת לתחושות הרעות מקום וגם אם הן שבות, אני יודעת שניתן לחיות לצידן, לא לתת להן להשתלט לגמרי כבעבר. זה תהליך טיפולי ממושך עם האני הפנימי אבל שום דבר טוב לא ניתן להשיג ללא מעט קושי, נכון? מעבר לכך, ברגעי תשישות נפשית אין דבר טוב יותר מספר טוב אשר יעניק לי את הנחת שלפעמים לא ניתן למצוא בחברת סובביך.
ומסקנה מתבקשת, כך לסיום: חילחלה ומחלחלת בי ההבנה וההפנמה שלהפסיק לפעול אין זה הפתרון. להרים ידיים זה לא פתרון. צריך להלחם ואם דלת אחת נסגרת, השניה תפתח במהרה. כל עוד אתה נתון לתהליך במאה אחוזים. על מנת שהיא תפתח, אתה צריך לעזור לעצמך לפתוח אותה וזה מה שאני עושה ומבינה היום. אם אתה לא תעזור לעצמך, מי יעזור לך, בסופו של דבר?
