הרבה שנים הספר הזה נמצא אצלי בכמה וכמה רשימות. דיסטופיה ישראלית של <mark>עמוס קינן</mark>, סופר, עיתונאי, פסל, צייר, יוצא לח"י שנמשך לכנעניות, ושאחז בדעות שמאל קיצוניות ותמך בהקמת פדרציה ישראלית פלסטינית. איש צבעוני למדי. עניין אותי להיחשף לספרות שלו.

אז ככה, הדיסטופיה הזו נכתבה בשנת 1984, ואני מניח שהוא התכתב במידה כזו או אחרת עם ג'ורג' אורוול. יום אחד רפי, גיבור הספר, מבין שאירעה הפיכה צבאית בישראל, הוא ל

'או לה לה לה גם אני רוצה לחיות נכון', כותבת רונה <mark>קינן</mark>, כאילו הייתה צריכה לסכם במילה את ספר התענוגות. ההתחלה הייתה בכתבת טלוויזיה לפני כשנה; ספר המתכונים והתענוגות לזוג הנואף?! שחי חיים טובי ונטולי דאגות. הכתבה קרצה לי, עיון בביבליוגרפיה של הכותב הבהירה לי שמדובר באחד היוצרים המוכשרים הן בכתיבה והן בהגות ולא פחות חשוב במעגל החברתי שסבב אותו וכך מהר מאד הנחתי יד על עותק. שכב על מדף אחד מספרותי והעלה

כשאנחנו מהלכים על הארץ אנחנו רק טועמים מהאמת הפנימית החבויה עמוק-עמוק באדמה שכדי לרדת אליה, דרוש כמובן לחפור, ותוך כדי כך לשחרר שדים רועמים שלא היינו רוצים להודות בקיומם ולהתמודד עם הפחד מהם. אבל גם כשאין חפירות, השדים שם באולמות הענק התת-קרקעיים רוחשים ומסתובבים באי-נחת מתמדת ומידי פעם גם מצליחים לשחרר איזו טעימת אמת המתנשאת לגובה רגלינו.

<mark>עמוס קינן</mark> לקח יוזמה וחפר. חפר וחפר, והגיע לעומקים שאנחנ

הדרך לעין חרוד - לפי השם מי היה מתאר לעצמו מה טומן בחובו הספר הזה,
עין חרוד - לפי הספר, הוא המעוז האחרון שמסמל את העולם החופשי משום ששאר המקומות במדינה ׳נכבשו׳ זה מכבר ומתקיימים תחת שלטון צבאי מחמיר.
המסע לעין חרוד מייצג בריחה מדיקטטורה למה שנשאר לכאורה מהעולם החופשי.
<mark>עמוס קינן</mark> מתאר פה ישראל של אחרית הימים כשכלו כל הקיצין ומצייר תרחיש אימה ובו הימין קיצוני ודיקטטורה צבאית שולטים במדינה,
הצב

מהי הארץ הזו ובמה היא מולדת עבורנו? <mark>עמוס קינן</mark> מבטא את אהבתו לארץ בכתיבתו היפה על הטבע, הנוף והאדם. תוך כדי כתיבתו הוא חושף את הקונפליקטים האישיים שלו לגבי הארץ. נראה שיחסו אל הארץ נגזר מהביוגרפיה שלו: בן דור תש"ח וחבר בתנועה הכנענית; חבר לח"י ומעריץ של יגאל אלון; מאוהב בארץ-ישראל השלמה, הגדולה, אך מכיר בצורך בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים; אוהב ומכיר את טבע הארץ אך אוהב לא פחות מכך את החותם שהותיר

<mark>עמוס קינן</mark> מציג משל לפיו הדור שלו, דור הצברים הראשון, בן התרבות העברית הוא התגשמות החלום שחלם הדור של הוריו – חלום שיבת ציון. הדור שלו נחלם ע"י הדור שלפניו.

תהום פעורה בין שני הדורות, תהום שכנראה לא ניתנת לגישור. לא ניתן לחלום את החלום וגם להיות ההגשמה שלו. החלום, ברגע שהוגשם, יש לו כבר חיים משלו. <mark>עמוס קינן</mark> אכן מייצג את האידיאל של החלום הציוני: יליד הארץ, דובר עברית וחי את העברית כשפה טבעית, מ

<mark>עמוס קינן</mark> מרתק מאוד. הדמות האקסצנטרית שלו, העניין המשונה שלו תמיד ללכת נגד הזרם - גם אם זה נגד הנגד. ופה, באחד מספריו החשובים - לוקח אותנו קינן אל מסע חצי בדיוני, חצי אוטוביוגרפי. באיזשהו מובן, קינן הוא הייצוג הטרגי של דור תש"ח. דרך קינן, אפשר לראות מה השתבש שם אחרי המלחמה והקרבות. מה קרה לאותו דור שמנהל יחסי אהבה-שנאה עם המדינה שהקים במו ידיו והיא יורקת לו בפנים. קינן משתמש בשפה פשוטה, ישירה, בלי

שואה II זה ספר מעניין בהתחלה. כמו כל הספרים של <mark>עמוס קינן</mark> שיצא לי לקרוא, הוא אוהב להתרפק בו על עברו, ועל המהות הישראלית בכל מני רבדים (צבא, קשר היסטורי, וכו'...).
כמו "את והב בסופה", גם המציאות של הספר מאוד סוריאליסטית, מאוד לא מובנת, אבל זרמתי איתה. כן הרגשתי שזה מעורר לי קצת מחשבה בתאים האפורים. ואז הגיע החלק השני מתישהו ואיבדתי את הרציפות, ואת הרעיון עצמו של הספר.
הספר מחולק לשני חלקים. החלק ה

מאוד נהניתי לקרוא את הספר הזה. דבר ראשון - בגלל השפה. למרות שהיא כן עממית, יש בה מימד מסויים של ארכאיות (ולו רק בגלל שהיא נכתבה לפני 25 שנים), יחד עם זיקה למשהו עתיק יותר (ו<mark>עמוס קינן</mark> כמובן היה שייך לתנועה הכנענית, דבר שניכר גם בספר עצמו).
מעבר לזה - העלילה עצמה. הרקע קודר. סיפור דיסטופי קלאסי שמזכיר קצת את סיפוריו של פיליפ ק. דיק (מדינת משטרה ? לא יצא לי לקרוא הרבה ספרים עבריים שעוסקים בכך כאלמנט