“עמוס קינן מציג משל לפיו הדור שלו, דור הצברים הראשון, בן התרבות העברית הוא התגשמות החלום שחלם הדור של הוריו – חלום שיבת ציון. הדור שלו נחלם ע"י הדור שלפניו.
תהום פעורה בין שני הדורות, תהום שכנראה לא ניתנת לגישור. לא ניתן לחלום את החלום וגם להיות ההגשמה שלו. החלום, ברגע שהוגשם, יש לו כבר חיים משלו. עמוס קינן אכן מייצג את האידיאל של החלום הציוני: יליד הארץ, דובר עברית וחי את העברית כשפה טבעית, מכיר את הארץ ביסודיות וגם את תרבותה החומרית, וכן, גם מוכן להקריב את חייו למענה. בן הארץ.
בספר זה הוא מנסה לתאר את ארץ ישראל והמרחב בו היא נמצאת על כל המרכיבים הפיזיים והרוחניים הקשורים בה. שליטתו במקורות – גם בתנ"ך וגם במיתולוגיות אחרות מאזור הלבנט (התנ"ך הוא המיתולוגיה שלנו) – מרשימה ביותר. גם היכרותו עם התרבות החומרית של הארץ וקישורה למקורות מרשימה ביותר. זוהי לבדה סיבה מספיק טובה לקרוא את הספר.
אולם קינן נדמה כמי שפוסח על שני הסעיפים בין החלום להגשמתו, בין הציונות להגשמתה, ועל אף שהוא בן הארץ, הוא מתקשה להשתחרר מהמיתוסים של הציונות בדבר הרצף של ההיסטוריה היהודית מימי התנ"ך ועד ימינו. אף שהוא בעצמו עומד על הסתירות הפנימיות במיתוס זה – לא היתה הגליה של עם ישראל מארצו (שמרביתו נשארה ולא שמרה על יהדותה) והיהדות התפתחה בעיקר מחוץ לארץ-ישראל ובמנותק ממנה – הוא מתאר את הגלויות כחלק מההיסטוריה של ארץ-ישראל (כולל אלה שמקורן בגיורים נרחבים) ואת החיים בגלות כרצף של סבל ואסונות.
קינן הוא חסיד של הארץ, של המקומיות, חש שותפות עם יושבי הארץ הפלסטינים ומתנגד למשיחיות ולחזון "ארץ-ישראל השלמה" של המתנחלים. יחד עם זאת, הוא מתקשה להפריד בין החיבור הטבעי שלו לארץ לבין המיתוסים של הציונות והיהדות, וכך הוא נכנע לפעמים לרטוריקה של "זכות היסטורית על הארץ" (אף על-פי שגם הוא מודה שאין "בעלות על הארץ" אלא לכל היותר קיימת שייכות אל הארץ) ועוד מטאפורות רומנטיות ריקות.
השניות הזו, בין המקומיות הילידית לבין האמונה במיתוסים, הגיעה לשיאה אצל קינן, חבר לח"י, כאשר הצטרף לחברי ל"פעולה השמית" (הידועים כתנועת "הכנענים"), אשר דגלה בחזון של איחוד ארצות המזרח התיכון תחת תרבות כנענית-עברית שתחליף את היהדות והאסלאם. קינן התפקח בזמנו מהחזון הרומנטי והלא-מציאותי הזה, אולם היסודות הסותרים הללו נותרו בו, והוא נותר פוסח על שתי הסעיפים בין החלום לבין הגשמתו, בין הציונות לבין הפוסט-ציונות.
פעיל אחר בלח"י שאף חבר לזמן קצר גם ל"פעולה השמית" (בעקבות קינן) היה בועז עברון. עברון התנער עוד מהר יותר מקינן מחזון הכנענים, אולם בניגוד לקינן גם הצליח לעבור את השער מהחלום להגשמתו. הוא התנער גם מהמיתוסים של היהדות והציונות וחבר מאז למאבקים הפוליטיים לנרמול החברה בארץ לעבר חברה פוסט-ציונית, שוויונית, ללא הבדל בין ערבים ליהודים. הרוצה לקרוא על הארץ, על תרבותה החומרית ועל המיתוסים הקשורים בה, בתוספת הגיגים רומנטיים, יקרא בספרו של קינן. הרוצה לקרוא באופן מפוכח על ההיסטוריה של היהודים והציונות, יקרא בספרו של בועז עברון, "החשבון הלאומי".”
