במשך שנים התפתח לו ז'אנר ספרותי ייעודי - ספרות "טיסה". אליו נוהגים לשייך ספרים קלילים, לא מחייבים, לא כבדים, אפשר שאפילו סתמיים. העיקר להעביר את הזמן איכשהו. הגעתי למסקנה שישנם גם "ספרי מילואים" במלחמה.

החל מה-7.10.23 בשעה 15 אני במילואים. תחילה לא לקחתי שום ספר, מתוך מחשבה שניכנס מהר ללחימה וקריאה לא תהיה בראש מעייניי בלשון המעטה.

אולם לאחר טרטורים כאלה ואחרים – דרום, צפון וחוזר חלילה, ה

****


אולי בגלל שאני בן שתי דקות לארבעים, התקופה המהורהרת הזאת שתוקפת גברים, על פי השמועה, וגורמת להם לעזוב את הבית בשביל ברמנית בת עשרים, לקחת שיעורי טיסה או לקנות אופנוע כבד, ובכלל לחשוב מה לעזאזל, ולמה. כן, אולי בגלל זה הספר הזה הצליח לגעת בי בשמונה מאות דרכים שונות.
אני בפאניקה על זמן. תמיד הייתי. מודע לזמן שעובר, שאני עושה את מה שאני עושה, שילדים גדלים בו נורא מהר ואנשים מבוגרים מזדקנים

****





בדיוק אתמול צפה בפיד שלי בפייסבוק תמונה מוודסטוק. בתוך הפריים המלבני בשחור לבן מצטופפים כמה מאות בני אדם ברמות שונות של לבוש מרופט, אם בכלל. עם הגב למצלמה, צעירה עירומה בעלת שיער ארוך ומדובלל מנופפת בידיה אל הקהל, שמורכב רובו ככולו מגברים ונשים שגילם אינו עולה על שלושים.

התמונה צולמה באוגוסט 1969, לפני ארבעים ושמונה שנים. כשצולמה התמונה, רוב האנשים הנראים בה היו צעירים ממני בהרב

ספר מבריק של <mark>ג'ניפר איגן</mark>, על מציאות חליפית שבה במקום רשת חברתית רגילה יש רשת שמאפשרת העלאת התודעה שלך ושיתוף במרחב הציבורי. מעין "מראה שחורה" פוגשת את ארצות-הברית של הזמן הזה. העלילה מפותלת ומתקדמת במישורי זמן שונים, כאשר אין "מספר כל-יודע" אחד שמארגן את העלילה. להיפך: איגן בחרה עלילה עם הרבה דמויות שמופיעות בזמנים שונים ומסופרת בקולות רבים ובטכניקות שונות (חילופי מיילים, טקסט רגיל, קובץ הנחיות תפ

לפעמים מתחשק לי לנתח את הטקסטים הכתובים על הכריכות האחוריות של הספרים. לפעמים בתור בחינה של "אמת בפרסום", ההתאמה בין הטקסט האחורי ובין הספר הלכה למעשה. לפעמים סתם, בתור טקסט לכשעצמו. מעניין אותי מי הם האנשים שהתפקיד שלהם לכתוב את הטקסטים האלה, אבל בניתוח האישיות העולה נעסוק בפעם אחרת. הספר "חוף מנהטן" עובד טוב עם בחינת הכתוב על הכריכה האחורית שלו.

יש בו ארבע פסקאות ואני אתחיל עם פסקה מספר 2:

ספרות אמריקאית אהובה עלי מסיבות מצודקות רבות אבל אחת הסיבות שספרות זו אהובה עלי היא יכולת הניתוק של העולם הפרטי האמריקאי והאישי של הסופר משאר העולם. היכולת הנהדרת והפרטנית להיות עצמאים לסיפור ולתרבות האמריקאית בתוספת הביטחון הגאה שאומר בבהירות לעולם, אני אמריקאי ואולי אפילו יותר טוב מזה אני מתגורר בניו יורק מה שאומר שאני חי במרכז העולם.
יש רשימה של סופרים מרעידי לב ונשמה מהסוג המשובח הזה. אלה שא

עד גיל מסויים אנחנו חיים לנצח. עד אותו גיל אין לנו ספק שהחיים שלנו - והמראה שלנו - לעולם לא ישתנו. אנחנו רואים רק את עצמנו ואת הדומים לנו. אנחנו לא רואים זקנים. חולי וזיקנה לא שייכים לעולמנו. נערים יכולים לאתר את בן גילם בתוך המון הומה אדם. ראייתם מסננת את כל "המבוגרים" ומעלימה את המיותר. והנעורים מבזבזים בלי הכרה את נכסי הנעורים - את הכושר, הבריאות והיופי. רק כשאתה עובר גיל מסויים אתה מתחיל לה

#
זה הספר השלישי של <mark>איגן</mark> שאני קוראת. משני הקודמים, "מפגש עם חוליית הבריונים" ו"הקרקס הנסתר" לא התפעלתי במיוחד. כלומר פוליצר, סופרת נחשבת וזה, אבל אני הרגשתי את המאמץ "להיות מיוחדת" בראשון ועוד יותר מאמץ לעמוד בסטנדרטים של הראשון, בשני. די היססתי לפני שקניתי את הספר הזה באחד המבצעים השווים של סטימצקי והוא עניין אותי מהמילה הראשונה ולא הירפה עד הסוף. הוא לא מאומץ, לא מתיימר, עם תחקיר מצויין. כאן הכ

ספר מעולה, מדהים, ענק... אין מילים לתאר את יצירת המופת הפתלתלה, המורכבת והאדירה הזאת. זהו פשוט ספר קולוסאלי. ממש כך. <mark>ג'ניפר איגן</mark> היא "הסופרת שלי" לשנת 2013. היא תגלית עבורי. הכל החל עם "מפגש עם חוליית הבריונים" העצום שלה, ועכשיו אני ממשיכה איתה, עד כלות. מה שכן, חרו לי טעויות ההגהה הלא מעטות שבספר שלא עשו חסד עימו. הספר יצא בהוצאת "מודן", הוצאה מכובדת למדי, ועדיין, יש בו כל כך הרבה טעויות הגהה. דו