ביקורת ספרותית על פעמון הזכוכית (2008) מאת סילביה פלאת

---

לאחרונה חגגתי יום הולדת 18,וכיאה למסורת הפולנית,הלכנו למסעדה לחגוג.כמובן,הלכנו למסעדה מפונפנת-פלצנית עם שף בעל יומרות,מנות שכל אחת מצולחתת ונראית כאילו יצאה ממגזין אוכל,וכמובן עם מחירים בהתאם.המשפחה של אבא שלי היא משפחה קטנה,שלושה אחים,ארבעה נכדים.התיישבנו לאכול,וכמו מתוך תסריט,כל הדמויות אומרות את השורות שלהן.דוד שלי עם סיפורים על חייו כסוכן נסיעות ומפגשיו עם האוכלוסייה הישראלית הלא מתורבתת וסבא שלי עם סיפורים על מכתבים זועמים לעיתונים ותגובות העיתונים,בליווי גזירי העיתונים עצמם.הסתכלתי ימינה,הסתכלתי שמאלה,והרגשתי לכוד.כאילו יש מעליי פעמון זכוכית שכולא אותי.״איך אני יוצא מפה״ חשבתי.הסתכלתי על הסועדים וחשבתי ״ממי תבוא הישועה״.מאח שלי? לא,הוא יותר מדי אנוכי,חושב רק על עצמו.הבנתי שהישועה לא תבוא,וככה נגררתי לשלוש שעות של ארוחה פולנית במיטבה.

גם סילביה פלאת מרגישה לכודה,מתחת לפעמון זכוכית (״אההההה הבנתי מה עשית״,אמר הקורא שקישר בין שתי הפסקאות).פלאת מתארת ב״פעמון הזכוכית״ את חייה,בערך.מדובר בספר חצי אוטוביוגרפי,על חייה של פלאת.היא קיבלה מלגה לחודש לכתב עת בניו יורק.בתקופה זו היא שוטטה בניו יורק בין נשפים וארוחות,קיבלה מתנות וכתבה מאמרים לעיתון.אבל איפשהו בדרך משהו התקלקל.אחרי שנגמרה המלגה,חזרה הגיבורה (השמות שונו והגיבורה כונתה אסתר גרינווד) לבית אמה.לאט לאט היא שוקעת בניוון ושעמום,מתנתקת מהחיים בחוץ,עד שהיא מנסה להתאבד.היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי,בו היא עוברת טיפולים בחשמל שמותירים בה צלקות נפשיות.

בחלק מסוים בספר אומרת אסתר שהיא מרגישה אבודה,כלואה,בלי כיוון בחיים.אחרי שנגמרת לה המלגה היא לא יודעת מה לעשות.היא חושבת לכתוב ספר,ואפילו מתחילה,אבל בשלב מסוים נוטשת את הרעיון.פעמון הזכוכית מבטא את התחושה שהחיים סוגרים עליה,תחושה כמו אצל הסבתות הפולניות שאומרות ״נו עכשיו שאתה בן 18 אולי תתחיל לחשוב על חתונה?״ (סבתות פולניות זה משהו מיוחד).אם הייתי פוגש את פלאת,הייתי אומר לה שהתחושה הזאתי לא מלווה רק אותי.כל בני הנוער לא יודעים מה יעשו בחיים שלהם.האם אני יודע? לא,לא ממש.עד עכשיו החלפתי כל כך הרבה רעיונות למקצוע.בילדות היו לי מגוון רעיונות שונים ומשונים,לא רעיונות של רוב הילדים.אנתרופולוג,זואולוג,ביולוג,עורך דין,רוקח,היסטוריון,ארכיאולוג,סופר,עיתונאי ונכון להיום (וכנראה שיישאר) רופא.בסקר שערכנו יום אחד בכיתה,בנוגע למקצוע העתיד שלנו,רובנו לא ידענו.ומי שידע,סתם זרק לאוויר.אף אחד לא מבטיח שזה באמת יתקיים.

אבל סילביה פלאת לא הייתה רגילה,כמו רוב בני הנוער.היה בה משהו אפל,שמבוטא בשיר ״ליידי לאזארוס״ שמופיע בסוף הספר:״מיתה היא אמנות,כמו כל דבר אחר.אני עושה זאת טוב במיוחד״.היא ממשיכה ואומרת ״התיאטרליות שבשיבה באור יום לאותו מקום,לאותם פנים,אותה חיתיות משעשעת שבצעקה:נס! היא הממוטטת אותי״.פלאת בעצם לועגת לחיים.היא לא מוצאת בהם טעם,ומבקשת למות.הבקשה הזאת למות,והלעג על אלו שמנסים להציל אותה,מופיע לאורך הספר.

סילביה פלאת-נפש מיוסרת וטרגית.אולי כל מה שהיה חסר לה זה מישהו שיבין אותה.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על פעמון הזכוכית (2008)