“לאחרונה חגגתי יום הולדת 18,וכיאה למסורת הפולנית,הלכנו למסעדה לחגוג.כמובן,הלכנו למסעדה מפונפנת-פלצנית עם שף בעל יומרות,מנות שכל אחת מצולחתת ונראית כאילו יצאה ממגזין אוכל,וכמובן עם מחירים בהתאם.המשפחה של אבא שלי היא משפחה קטנה,שלושה אחים,ארבעה נכדים.התיישבנו לאכול,וכמו מתוך תסריט,כל הדמויות אומרות את השורות שלהן.דוד שלי עם סיפורים על חייו כסוכן נסיעות ומפגשיו עם האוכלוסייה הישראלית הלא מתורבתת וסבא שלי עם סיפורים על מכתבים זועמים לעיתונים ותגובות העיתונים,בליווי גזירי העיתונים עצמם.הסתכלתי ימינה,הסתכלתי שמאלה,והרגשתי לכוד.כאילו יש מעליי פעמון זכוכית שכולא אותי.״איך אני יוצא מפה״ חשבתי.הסתכלתי על הסועדים וחשבתי ״ממי תבוא הישועה״.מאח שלי? לא,הוא יותר מדי אנוכי,חושב רק על עצמו.הבנתי שהישועה לא תבוא,וככה נגררתי לשלוש שעות של ארוחה פולנית במיטבה.

גם סילביה פלאת מרגישה לכודה,מתחת לפעמון זכוכית (״אההההה הבנתי מה עשית״,אמר הקורא שקישר בין שתי הפסקאות).פלאת מתארת ב״פעמון הזכוכית״ את חייה,בערך.מדובר בספר חצי אוטוביוגרפי,על חייה של פלאת.היא קיבלה מלגה לחודש לכתב עת בניו יורק.בתקופה זו היא שוטטה בניו יורק בין נשפים וארוחות,קיבלה מתנות וכתבה מאמרים לעיתון.אבל איפשהו בדרך משהו התקלקל.אחרי שנגמרה המלגה,חזרה הגיבורה (השמות שונו והגיבורה כונתה אסתר גרינווד) לבית אמה.לאט לאט היא שוקעת בניוון ושעמום,מתנתקת מהחיים בחוץ,עד שהיא מנסה להתאבד.היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי,בו היא עוברת טיפולים בחשמל שמותירים בה צלקות נפשיות.

בחלק מסוים בספר אומרת אסתר שהיא מרגישה אבודה,כלואה,בלי כיוון בחיים.אחרי שנגמרת לה המלגה היא לא יודעת מה לעשות.היא חושבת לכתוב ספר,ואפילו מתחילה,אבל בשלב מסוים נוטשת את הרעיון.פעמון הזכוכית מבטא את התחושה שהחיים סוגרים עליה,תחושה כמו אצל הסבתות הפולניות שאומרות ״נו עכשיו שאתה בן 18 אולי תתחיל לחשוב על חתונה?״ (סבתות פולניות זה משהו מיוחד).אם הייתי פוגש את פלאת,הייתי אומר לה שהתחושה הזאתי לא מלווה רק אותי.כל בני הנוער לא יודעים מה יעשו בחיים שלהם.האם אני יודע? לא,לא ממש.עד עכשיו החלפתי כל כך הרבה רעיונות למקצוע.בילדות היו לי מגוון רעיונות שונים ומשונים,לא רעיונות של רוב הילדים.אנתרופולוג,זואולוג,ביולוג,עורך דין,רוקח,היסטוריון,ארכיאולוג,סופר,עיתונאי ונכון להיום (וכנראה שיישאר) רופא.בסקר שערכנו יום אחד בכיתה,בנוגע למקצוע העתיד שלנו,רובנו לא ידענו.ומי שידע,סתם זרק לאוויר.אף אחד לא מבטיח שזה באמת יתקיים.

אבל סילביה פלאת לא הייתה רגילה,כמו רוב בני הנוער.היה בה משהו אפל,שמבוטא בשיר ״ליידי לאזארוס״ שמופיע בסוף הספר:״מיתה היא אמנות,כמו כל דבר אחר.אני עושה זאת טוב במיוחד״.היא ממשיכה ואומרת ״התיאטרליות שבשיבה באור יום לאותו מקום,לאותם פנים,אותה חיתיות משעשעת שבצעקה:נס! היא הממוטטת אותי״.פלאת בעצם לועגת לחיים.היא לא מוצאת בהם טעם,ומבקשת למות.הבקשה הזאת למות,והלעג על אלו שמנסים להציל אותה,מופיע לאורך הספר.

סילביה פלאת-נפש מיוסרת וטרגית.אולי כל מה שהיה חסר לה זה מישהו שיבין אותה.”

“לאחר שסיימתי לקרוא בספר, החלטתי שאני רוצה לדעת יותר אודות סילביה פלאת׳.
זה קורה לי כשאני נפעמת מאותה יצירה, כשפתאום אוזלות לי המילים ואני נותרת אילמת במחשבותי; מה בדיוק קרה באותם יומיים בהם ספגתי את תכלית הרומן שהיה עבורי כמו אדם הלופת את גרוני ודוחף לתוכו מטפחת ספוגת כלורופורם?
נכנסתי לגוגל והקלדתי באנגלית את שמה, עומדת ללחוץ על האנטר כשהתוצאות הופיעו כמעט מייד והראשונה בהן היתה:
Sylvia Plath Oven
מובן שמיד הבנתי את המשמעות. העובדה שמעולם לא קראתי את יצירותיה, אינה הפריעה לי לדעת כיצד בחרה את קיצה.
סרטי הקולנוע הרי תמיד מיהרו לתת פרשנויות שונות לסופרים מפורסמים ויצא לי לצפות בפלטרו המגלמת את פלאת׳ ובקידמן המחקה את וירג׳יניה וולף.
נתתי למנוע החיפוש המפורסם להוביל אותי לתוצאה המסקרנת ולנגד עיני התגלה צילום בשחור-לבן שהותירני מרוקנת לגמרי. איני יודעת לאן ברח לי כל הדם או שמא אולי אזל מגופי.
חזיתי באישה הלבושה בשמלת מידי וסנדלי עקב לבנות, ידיה עטויות כפפות לבנות אף הן וכל פלג גופה העליון תחוב לתוך תנור גז.
היא שכובה על בטנה ומה שגלוי הינו ישבנה, ידיה הפרושות לצדדים ואחורי שוקיה.
צילום בזוי, משפיל ולא מכבד.
כמעט בכיתי מעלבון וכעסתי על עצמי שהתפתיתי לצפות בצילום הנוראי שהוא ההיפך מכל מה שהיתה האישה הנאדרה הזאת;
יפה, חכמה ובעלת אינטלקט היוצא מגדר הרגיל. אישה שברומן זה, הפכה אותי לענבל בפעמון הזכוכית שלה.

העלילה הינה אוטוביוגרפית בחלקה.
אסתר גרינווד, אישה צעירה מפרוורי בוסטון מקבלת מלגה לעבוד כמתמחה במגזין אופנה בניו יורק. משרה שכל בחורה צעירה רק חולמת לקבל אך לגיבורת סיפורנו ישנן הסתייגויות מהמקום, מהאנשים, מהתנהגותם.
מדהים לעקוב אחרי אותם סדקים, שברים קטנים במחשבותיה ואשר בהתפתחות העלילה הופכים לחתכים עמוקים, לפצעים מדממים שלא ניתן לרפא.
היא אינה מסוגלת להבין את סביבתה ומצליחה להוכיח עד כמה סובביה רדודים וחסרי עומק.
התנהגותה כלפי האחרים יוצאת דופן, היא מנסה להבין אותם, למצוא חן ולהשתלב בעולמם אך ההתעסקות במה שרדוד וחסר תכלית משעמם אותה והיא אינה מוצאת שפה משותפת בחברה בה היא חיה.
היא הופכת את הקורא לבעל בריתה, לענבל שבפעמון הזכוכית שלה.
אם רק תחליט להכות על דפנותיו, יתנפץ בקול רעש גדול ותפצע מחלקי הזכוכית המשוננים שלו ועל כן אתה מנסה יחד איתה שלא להעיר את החיה שמבפנים.
אתה קולט מה עובר עליה וכואב את כאבה, מקווה בכל מאודך שהיא תצליח למצוא את האור בקצה המנהרה אך ככל שאתה פוסע בצעדים מדודים אל תוך נבכי נשמתה, אתה מבין שנקלעת ללב המאפליה ובלית ברירה טובע עמה במחשכים.

ניסיתי להגדיר לעצמי מהי יצירת מופת והגעתי למסקנה שכמעט כל מי שכתב אחת כזאת עמד לפני גיהנום עלי אדמות.
כזה שתיאר למשל פרנסיס בייקון בציורו ״דיוקן החף מפשע אקס״ או אם נלך אחורה יותר: גן התענוגות הארציים מאת הירונימוס בוש, מקום בו שולט הכיאוס, האימה והכאב
אך קחו את סילביה הענוגה, היפה והדואבת.
אמצו אותה אל לבכם וראו; היא בחרה בפעמון הזכוכית כדימוי לגיהנום הפרטי שלה.
שקוף, גלוי וכה שביר שעומד תדיר מעל ראשה כמו עננה.
חזק רק לכאורה ומהדהד למרחקים על אף שחלקיו התפזרו זה מכבר, נותצו ועושה רושם שכבר נעלמו מהתודעה.

שירו של ולדימיר פרודניקוב מתאר במדוייק את האישה הנדירה הזאת ואני מוסיפה קישור בביצועם של אורנה ומשה דץ:
https://youtu.be/sA3Kj5LDdRU

מומלץ למי שמעוניין בסיור על קצה המזלג לגיהנום ובחזרה.”

“האמת היא שקראתי כבר לפני שנים רבות, את הספר הזה בתרגומו העברי, אלא שאז ידעתי הרבה פחות על סילביה פלאת, מאשר אני יודע היום. ואם אני יכול לקרוא אותו שוב והפעם באנגלית אז בכיף... מדובר פה בספר שאמור להיות נובלה מפרי הדמיון, אבל הוא בעצם כמעט כולו פרק באוטוביוגרפיה של סילביה פלאת. כמובן שהשמות שונו ופה ושם הוכנס קצת דמיון לעלילה, אבל בעיקרו של דבר, האירועים המתוארים כאן אכן אירעו במציאות. הספר פורסם בתחילה לא בשם סילביה פלאת, אלא בשם-עט בדוי של המחברת ("ויקטוריה לוקס") כדי שלא לפגוע בדמויות המופיעות בו...
גיבורת הספר היא נערה בשם אסתר גרינווד ובתחילת הספר היא נמצאת ממש בפסגת החלומות שלה. כחלק ממלגת הצטיינות שקיבלה מהקולג' שלה היא מקבלת ג'וב של עורכת משנה במשך של חודש במשרד פירסום ענקי בניו-יורק, כשכל הוצאותיה משולמות מראש, עם כל הצ'ופרים שעיר כמו ניו יורק מסוגלת לתת...
במשך העלילה אנחנו נוכחים לדעת כיצד מאותה פסגה, היא יורדת ויורדת בתלילות, עד שכשאותו החודש מסתיים, היא חוזרת לעיר הולדתה שבה היא נופלת ומתרסקת תרתי-משמע, אל ניסיונות התאבדות,
אשפוזים בבתי חולים לחולי-רוח שכוללים מכות-חשמל ואפשר גם לדמיין את השאר...
כי אותה אסתר גיבורת הסיפור סובלת ממחלת דיכאון (דיפרסיה) שבתחילה היא איננה מודעת אליה.
לא הרבה השתנה, מאז נכתב הספר בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת וכנראה שהרפואה המודרנית טרם מצאה פיתרון למחלה הזאת. בשבוע שעבר הלך לעולמו הזמר יגאל בשן והשמועות אומרות שהוא התאבד - מן הסתם על רקע אותה המחלה. זוהי מחלה קשה ונמצאים בינינו רבים שגם אם אינם מתאשפזים סובלים ממנה עד כדי כך שאינם מסוגלים בכלל לעבוד...
למרות שהספר מסתיים בצורה אופטימית, ואותה אסתר משתחררת מבית החולים בריאה כביכול,
כמה עצוב לדעת שבחיים האמיתיים, התאבדה בסופו-של-דבר סילביה פלאת שהיא בת דמותה רק שנים ספורות לאחר שיצא הספר לאור. סילביה פלאת הייתה בעיקר משוררת מוערכת שקיבלה פרסים והוציאה כמה ספרי שירה מוצלחים ומלבד כמה סיפורים קצרים הספר הזה הוא ספר הפרוזה היחידי שכתבה. אפשר רק להרהר על ספרי-השירה הנהדרים שיכולה הייתה לכתוב לולא התאבדה והיא רק בת שלושים...
גם בנה ניקולאס מנישואיה עם המשורר טד יוז, סבל גם הוא מדיכאון והתאבד בבגרותו...
בכל מקרה למי שלא קרא אני ממליץ מאוד”