"הסופר בחר לו מעשה קידוח אחד בארץ הנגב, אסף חלוצי ישראל סביב צינור קידוח סרבני, בפעם הראשונה, דומני נזקקה הפרוזה העברית מתוך אהבה לחלקי מכונות, לכלים ולמכשירים, למונחים טכניים, למהלכי עבודה מפרכי גוף ונפש – הם הועלו בקפדנות מרובה וידיעה - ובפעם הראשונה ה"טכני" שבזה הובא לידי מגע אינטימי ביותר עם גופו של אדם. כל רחשיו – מאווייו , עם הפתטי שבו,....מגע זה הולך ומרחיב את איזור השפעתו, עד שכלי העבודה

באחד המערכונים של 'היהודים באים' נערך טקס חלוקת פרס ישראל לסופר <mark>ס. יזהר</mark> על ספרו 'ימי צקלג'. כשעולים חברי ועדת הפרס לתת את נימוקיהם לבחירה מסתבר שאיש לא קרא את היצירה המונומנטלית הזאת " מרוב שאהבנו את הספר" אומר אחד השופטים "קנינו שניים ממנו". קטע משעשע במיוחד מגיע כשעולה הסופר, בגילומו של מוני מושונוב הנהדר, ומסתבר שאפילו הוא לא קרא את הספר פרי עטו " הספר הזה על...אה...אחח...צקלג עם השטויות שלו".

אפרים, חבר קיבוץ, עובד מזה שלוש שנים באספסת. יום אחד הוא מחליט כי לא עוד: "גמרתי היום את העבודה באספסת. נראה במה ישבצו אותי הערב. שלוש שנים 'חציר'ניק' ועכשיו משהו חדש", כך הוא מספר לנחמה - אהובה, חברת נפש, או שמא מושא מאווייו. הסיפור נע בשני מישורים: האחד, מה שניתן לתאר כמתרחש בתודעה של אפרים; חשבון הנפש שהוא עושה לגבי צעד זה. ואילו השני, תגובות חברי הקיבוץ להודעה/בקשה של אפרים ועד החלטתו של אפר

ספר מיוחד בשפתו ובהיקפו. הספר מתאר את הקרבות החוזרים ונשנים על גבעה 244 (הקרויה צקלג) במלחמת העצמאות מנקודת מבטם של מספר לוחמי פלמ"ח.
חלק ניכר מהספר מתאר את מחשבותיהם ולבטיהם באשר למלחמה, לעבודה במשק, לבנות ועוד. בכל פעם מתוארות מחשבות של חייל אחר, אך ממילא תמיד <mark>ס. יזהר</mark> מדבר מגרונותיהם וקשה להבדיל בין הדמויות. השפה גבוהה וקשה, מלאה חידושי מילים והטיות, ותיאורי נוף אינסופיים המעבירים היטב את אוויר

יש ספרים ישנים שלא רק שלא נס ליחם אלא אפילו הופכים רלוונטים יותר עם השנים. "חרבת חזעה" של <mark>ס. יזהר</mark> הוא אחד מהם.
הספר מתאר כיבוש של כפר ערבי בשנת 1948 וגירוש כל תושביו מבלי לתת להם שהות לארוז את מיטלטליהם, בטרם הם מועלים למשאיות ונשלחים מהכפר למקום לא ידוע. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי אחד החיילים, שסבור שהמעשה אינו מוסרי אבל לא מונע אותו וגם לוקח בו חלק.
זהו ספר על כיבוש, ועל מוסר, על סבל של אחרי

זה ספרו הראשון של <mark>ס. יזהר</mark> שאני קוראת והרשו לי לומר מספר מילים:
ואו! איזו כתיבה!

הסופר לא מתקמצן וישר משליך בפנינו את עושרו הלשוני, עושר שהוא עצום. כל כך הרבה תיאורים ומילים, אך עם זאת, לא בצורה שהקורא ירגיש שהסופר מעמיס עליו, שהוא מביאו לגבול קצה היכולת, אלא הקורא רוצה עוד ועוד מהעושר הזה, מיופי הכתיבה שבו ניחן הסופר.
היו פעמים שהתבלבלתי וחשבתי לעצמי שהסופר ייסד ז'אנר ספרותי חדש: פרוזה המשלב

אני אוהבת מאוד את הכתיבה של <mark>ס. יזהר</mark>.
זה התחיל בספר שלו, "מקדמות", שיצא לאור ב-1992 אחרי שלושים שנה שלא כתב, והכתיבה שלו הדהימה אותי. אחר כך קראתי כמה סיפורים שלו, וב-2006 קראתי בפעם הראשונה את "ימי צקלג". זה היה מבחינתי אירוע מכונן, פשוט יצאתי מגדרי, ועד היום הוא מבחינתי הספר המרגש ביותר שקראתי אי-פעם.

את "צדדיים" מצאתי באיזו ספריה שיתופית לפני כמה שנים, ועד ראש השנה הוא ישב על המדף בסבלנות ס.

מאמר שפרסמתי ב-2018 על "ימי צקלג"

השנה ימלאו שישים שנה ליציאתו לאור של האפוס הספרותי הגדול והשנוי במחלוקת של <mark>ס. יזהר</mark>, "ימי צקלג". אף כי בעיני כל יום מימות השנה הוא יום מצוין לקרוא את היצירה הנהדרת הזו, ציון 70 שנה להכרזת עצמאות ישראל הוא הזדמנות חגיגית וראויה לחזור ולהזכיר אותה ולדבר על משמעויותיה.

רבות דובר ונכתב על הספר. דנו בשפה הייחודית של יזהר, שלפי מצדדי הספר הגיעה ברומאן הזה לדרגת פיו

לפני מספר חודשים קראתי ראיון עם בנו הצעיר של <mark>ס. יזהר</mark>-זאב. שם התוודעתי לעובדה שהסופר -<mark>ס. יזהר</mark> כתב גם ספרי ילדים ואחד מהם שהוזכר בכתבה היה הספר הזה.

הבן זוכר כי אביו כתב את הספר כשהוא היה בין ארבע או חמש שנים על רקע רחובות שהייתה אז מושבה קטנה, מוקפת פרדסים וברושים ועל טיוליהם בימי שיש אחה"צ בעיקר אל הקטר. הייתה זאת רכבת משא שנשאה פרי הדר מהפרדסים הרבים שניטעו באזור ומהתחנה הועבר הפרי ברכבות משא