ביקורת ספרותית על ימי צקלג (מהדורת 1989) - א-ב (2 כרכים) מאת ס. יזהר
ספר מעולה

---

מאמר שפרסמתי ב-2018 על "ימי צקלג"

השנה ימלאו שישים שנה ליציאתו לאור של האפוס הספרותי הגדול והשנוי במחלוקת של ס. יזהר, "ימי צקלג". אף כי בעיני כל יום מימות השנה הוא יום מצוין לקרוא את היצירה הנהדרת הזו, ציון 70 שנה להכרזת עצמאות ישראל הוא הזדמנות חגיגית וראויה לחזור ולהזכיר אותה ולדבר על משמעויותיה.

רבות דובר ונכתב על הספר. דנו בשפה הייחודית של יזהר, שלפי מצדדי הספר הגיעה ברומאן הזה לדרגת פיוט, ולפי המקטרגים להתפייטות מלאכותית ובלתי קריאה; דנו בעיצוב הדמויות הלקוי, ולא מעט חוקרים הגיעו למסקנה שהדמות הראשית וה"עגולה" ביותר היא נופיו של הנגב; דיברו על המשמעויות המוסריות שעולות מן הספר — האם יזהר מציג באור שלילי או פגום את לוחמי הפלמ"ח ומפקדיהם כהמשך להצגתם בסיפוריו המוקדמים, או שמא להפך, מהלל ומשבח יתר על המידה את יפי המלחמה ואת הפלמ"חניקים גסי הלב, חסרי האמפטיה לאחר, לערבי בן־המקום, ועוד ועוד.

לפעמים נדמה שיותר אנשים כתבו על הספר מאשר קראו אותו. כבר כאשר יצא הספר לאור ב-1958 הוא נחשב לספר "חשוב" שקיבל חיבוק, אולי חיבוק מצמית, מהשלטון והממסד המפא"יניקי, אך גם למין ספר שנקנה, מפאר ומקשט את ספרייתו של בעל־הבית המשכיל ויושב שם כאבן שאין לה הופכין.

מדוע אנשים נמנעים אז כהיום לקרוא את ס. יזהר, ובעיקר את "ימי צקלג"? ישנן סיבות רבות: הספר, בהוצאה החדשה מ-1989, מכיל 1156 עמודים הכתובים בעברית פיוטית ומסתלסלת, חלקם כתובים בשיטה המזכירה את "זרם התודעה", אין דמות ראשית, העלילה מתרכזת באופן תמוה בקרב של מחלקת פלמ"חניקים מוקטנת על כיבושה של נקודת גובה 244, גבעה שטוחה, לא תואר לה ולא הדר, שמזוהה בטעות בתחילת הספר כעיר צקלג המקראית — את מי זה מעניין?

ולמה בכל זאת כדאי לקרוא את הספר?

ראשית, ניתן להציע סיבה אפשרית לשאלה מדוע בחר יזהר דווקא בקרב הזה, קרב חרבת מאחז, כזירה עלילתית לספר. כאשר אני דנה בשאלה הזאת אני לכאורה מתעלמת מקריאתו/בקשתו של יזהר לקרוא "את" ולא "על", כלומר לקרוא את הספר ולא פרשנויות עליו, כפי שכתב הסופר בספרו "לקרוא סיפור" (עם עובד, 1982). למרות זאת, אני חושבת שבמקרה של ספר המבוסס על עובדות היסטוריות הבנת ההקשר לאירועים יכולה להנהיר את העלילה לקורא ואולי (הלוואי!) לעודד אותו להמשיך ולקרוא את הספר.

הרבה חוקרי ספרות מדברים על קרב שולי, אפילו מיותר, על גבעה שכוחת־אל ובלתי נחוצה. האמנם? ובכן, לא לפי דעתו של הפיקוד העליון של אותה תקופה, ואף לא לפי דעת האויב, כפי שהשתקפה בנחישות התקפותיו החוזרות ונשנות.

עם תום "קרבות עשרת הימים" ביולי 1948 וכניסתה של ההפוגה השנייה לתוקף עמדה מדינת ישראל בפני בעיה קיומית: חוסר הכרעה במערכה עלול היה להביא לקריסת המדינה הצעירה (בן גוריון עצמו היטיב להבין ולנסח את הבעיה). מדינת ישראל החליטה לקטוע את ההפוגה ולהשיג הכרעה מול המדינה הערבית הגדולה ביותר, מצרים. צה"ל החל את ההכנות למבצע "יואב", שמטרתו היתה להכריע את המצרים ולחבר את הנגב ברצף טריטוריאלי למדינת ישראל.

תנאי הכרחי למבצעים אלה היה מהלך לוגיסטי רחב היקף שבמסגרתו יש להעביר כוחות לוחמים ואספקה הכרחית לנגב. כמו כן, היה הכרח לחלץ את חטיבת "הנגב" התשושה ולהחליפה בחטיבת "יפתח". לצורך זה הוכשר מדרום לקיבוץ רוחמה מנחת מאולתר, "אבק 1", כדי לאפשר את נחיתתם של מטוסי תובלה. היתה זו הפרה בוטה של תנאי ההפוגה, והמצרים, שהבינו את חשיבותו של המנחת, החלו בתחילת ספטמבר להזיז לעברו כוחות ממזרח ומצפון. כדי להגן על מנחת המטוסים מפני ארטילריה ששאפו המצרים לקדם נתפסו על־ידי לוחמי חטיבת "יפתח" חמישה תלים (מה שמכונה "שטחים חיוניים") שניצבו במעין קשת: תל שקף, תל חאסי ותל קונטרה מצפון למנחת, תל נג'ילה ממזרח לו ותל מילחה מדרום־מזרח.

תל נג'ילה היה קרוב מדי למנחת בשביל להגן עליו מפני ארטילריה, ולפיכך הוצאה ממנו מזרחה ב־29 בספטמבר מחלקה מוקטנת ותפסה את חרבת מאחז להשלמת מערך ההגנה. הקרבות על הגבעה נמשכו שמונה ימים (בספר קיצר יזהר את הקרבות המתוארים לשבעה ימים), כשהכוחות הישראליים והמצריים כובשים את הגבעה ונסוגים ממנה חליפות חמש פעמים, עד לכיבושה הסופי על־ידי כוחות צה"ל.

אם כן, אותה גבעה שטוחה ושכוחת־אל לכאורה היתה למעשה נקודת התורפה האחרונה בהגנה על מנחת המטוסים "אבק 1", מקור החמצן העיקרי של הנגב באותה תקופה. כיבושה של אותה גבעה היה צעד הכרחי, מבחינת "ייהרג ובל יעבור", בהכנות למבצע "יואב", לכיבוש הנגב, להכרעת מלחמת העצמאות ולקיומה של מדינת ישראל.

לא יהיה זה חסר שחר להניח שיזהר בחר כרקע לספרו בִּקְּרָב שהיתה לגביו תמימות דעים בקרב הפיקוד הבינוני והעליון בנוגע לנחיצותו ולחשיבותו במערכה. ייתכן שבחירה זו נועדה למנוע דיון, אם מדובר באירוע מיותר שסיכן לשווא חיי אדם או באירוע הכרחי, דיון שהיה מסיט את תשומת הלב מעיקר הסיפור.

מבחינה ספרותית, סיפור על קרב שכזה יוצר מתח דרמתי בין חשיבותו האסטרטגית של הקרב ובין הכוח הצבאי המצומצם והזוטר שהוקצה לו, בין תכנון המלחמה בדרגים הגבוהים ובין ההבנה הלקויה והחלקית של החייל הפשוט לגבי חשיבותה של נוכחותו בשטח.

יזהר תופס את עמדתם של החיילים הפשוטים והוא אינו מסתיר את אהבתו אליהם. הסיפור מסופר מנקודת מבטם. הפרספקטיבה שלהם היא אולי צרה ואישית בנוגע לקרב עצמו ועיצוב דמויותיהם חלקי, אבל מכלול שיחותיהם, מחשבותיהם ודעותיהם הפוליטיות, כפי שהן מופיעות בספר, מציגות לפני הקורא תמונה רחבה של דור תש"ח: יש, למשל, נחום וקובי — בני הקיבוצים; ויש גידי, עודד, ורפי — בני המושבים; יש ברזילי התל־אביבי ועובדיה בן הפרברים המזרחי, יש דויד המאצ'ו בעל הניסיון עם הבנות ועמיחי בעל הנפש הרגישה, יש יאקוש שחושב באופן פרקטי על עתידו האישי ולעומתו בני האידיאליסט. יש אלה שדרכם ומטרותיהם ברורות להם והמלחמה מפריעה להם בתוכניותיהם, ויש אלה שהמלחמה משמשת להם מפלט ודחייה של הכרעות בדבר עתידם הלא ברור; יש הפחדנים ויש האמיצים, החרוצים והעצלנים. הם מעוררי השראה, מרגיזים, דוחים, מצחיקים, מביכים ונוגעים ללב, מכיוון שהם מעוצבים כבני־אנוש.

כדאי בהקשר זה לזכור שהלוחמים הם ברובם נערים בני 18-17, גיל שבו האישיות עדיין אינה מגובשת, ואולי בגלל זה עיצוב הדמויות החסר לא מונע מהקורא לראות בהם דמויות מעוררות אמפטיה ושותפות גורל.

השפה של הספר עלולה להיות אבן נגף לקורא: זו שפה פיוטית, יפהפייה, גבוהה וחדשנית, ויזהר מסלסל בה במשפטים ארוכים ומפותלים ויוצר ממנה תיאורים מפורטים של נוף ומזג אוויר. כאשר קוראים אותם הם עלולים להראות ארכניים, מאולצים ומשעממים, אבל אם מתמסרים אליהם מגלים שיש להם אפקט מצטבר: נופי הנגב, החם ביום והקפוא בלילה, צבעי האדמה וצמחיית סוף הקיץ היבשה והמאובקת מהדהדים בתחושותיהם של הלוחמים: דכדוך, פחד, כעס, שעמום, חוסר משמעות, געגועים הביתה, בהלה ובעיקר — הרגשת חוסר הערך וקטנות היחיד אל מול מרחבי הישימון האין־סופיים שסביבו. יש מבקרים הטוענים כנגד השפה של יזהר שהיא מתיפייפת, מאוהבת בעצמה וריקה מתוכן. הם אומרים שכך לא דיברו או חשבו הלוחמים ושזהו אמצעי יפה מדי לתיאור מלחמה, אמצעי שמאדיר אותה במקום לחשוף את זוועותיה. אבל אם הדמויות של יזהר הן יותר מייצגות מ"עגולות" מדוע הוא צריך להיצמד לשפתן, שהיתה בהכרח "רזה" יותר, חסכונית, עילגת ומתקשה לבטא את הרגע?

דבר נוסף שכדאי לשים אליו לב, שב"ימי צקלג" נוצרת חפיפה מרתקת בין ציר זמן ההתרחשויות ובין ציר זמן קריאת הטקסט בפועל. רק השפה העשירה היא זו שמאפשרת לו לתאר דקה אחר דקה את הוויית אותם שבעת ימי המערכה. כתיבה מעין זו היא כלי ספרותי מן המעלה הראשונה גם להפיכת עלילה בת ימים ספורים לאפוס רחב יריעה. ועושר השפה אינו תכשיט שבנוי אלא אמצעי נחוץ למיצוי דקויות הסיטואציות המתוארות. אותה כתיבה מפרטת ומתארת היא זו שיוצרת את המציאות החיה של הספר, עד שנדמה לפעמים לקורא שהוא־עצמו משתתף בקרב, שפגזי המרגמות שורקים מעל ראשו־שלו. נראה שאילו יכול היה הקורא להקדיש את זמנו לקריאה רצופה למשך שבעה ימים, יכול היה לחוות את הספר בנפח הזמן הריאלי של ההתרחשויות.

"ימי צקלג" אינו ספר נטול פגמים. הוא ארוך וקשה לקריאה, בעיקר בעידן שבו הקוראים חסרי קשב וסבלנות גם לקריאת פוסט פייסבוק שמורכב מיותר מ-300 מלים. אפילו קוראי ספר מיומנים נרתעים לעיתים מספרים עבי־כרס. יזהר לא עשה מעולם הנחות לקוראיו, לא בשפה שבה כתב, לא בתיאורים של אירועים מזעזעים או בדעות של דמויותיו, דעות שלעיתים יוצרות תחושה של אי־נוחות, בלשון המעטה.

ובכל זאת, אני מאמינה שמי שיפנה מזמנו וממרצו לקריאה של "ימי צקלג" ייצא נשכר. הוא עשוי לגלות עולם מרהיב המתואר בעברית משובחת וסמיכה, שמאריכה את משך החוויה ובו־בזמן מעמיקה אותה.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על ימי צקלג (מהדורת 1989) - א-ב (2 כרכים)