“אפרים, חבר קיבוץ, עובד מזה שלוש שנים באספסת. יום אחד הוא מחליט כי לא עוד: "גמרתי היום את העבודה באספסת. נראה במה ישבצו אותי הערב. שלוש שנים 'חציר'ניק' ועכשיו משהו חדש", כך הוא מספר לנחמה - אהובה, חברת נפש, או שמא מושא מאווייו. הסיפור נע בשני מישורים: האחד, מה שניתן לתאר כמתרחש בתודעה של אפרים; חשבון הנפש שהוא עושה לגבי צעד זה. ואילו השני, תגובות חברי הקיבוץ להודעה/בקשה של אפרים ועד החלטתו של אפרים.

ס. יזהר מיטיב לתאר את מחשבותיו של אפרים ואת הגיגיו הקצרים בשיחה עם נחמה, אבל עיקר העניין הוא במתרחש בראשו. האם הוא רוצה לעזוב את האספסת – אולי לפרדס כי יש שם יותר צל? או שמא מאס בעבודה. ואולי הוא מחפש באופן נואש פתרון לתחושת היגיעה הנוראה: "הנה כן, טול ממנו את העייפות ואדם חדש לפניך, לאחר שיעבור לפרדס". ובהמשך הוא מפרט: "...ואסור להרגיש שחולשת-זיקנה קופצת עליך...שינוי מוכרח לבוא, שינוי פנימי הכרוך בחיצוני, על כן אני רוצה לעבוד בפרדס". אבל הרהוריו של אפרים מושפעים מהדינמיקה החיצונית: שתיקתה הרועמת של נחמה והדברים שמשמיעים החברים, וחלק אף מטיחים בו, בעניין הבקשה. ואפרים מעלה במחשבותיו אפשרות שניה: להשאר, וכך הוא אומר לעצמו: "לא תמלט את עצמך. לחזור, לחזור. לשקוע בעבודה, ובעצם עצמה של זו, מתוך הווייתה הכואבת...לצאת מחדש כעוף חול זה מתוך אפרו. זהו הנצחון...מודים ביסורים ואין נמלטים". אבל בתוך תוכו אפרים יודע שאלו "מליצות שדופות...ואין בהם אלא השתמטות ונסיגה", בקיצור תירוצים שלא להלחם על רצונו.

מצאתי עניין רב גם בדרך שבה ס. יזהר מביא את תגובות החברים לבקשה ובדינמיקה המתפתחת במהלך הדיון. התהליך הזה מבהיר היטב את המושג "דין התנועה", הזכור מימי מפא''י. החברים משיחים את אשר על ליבם: יש המבינים לליבו ואף מכירים בזכותו לעבור לענף אחר, אבל, וזה אבל גדול: "מצד אחד מתאמצים להוריד את 'רמת החיים' ולהפחית את הוצאות יצור החלב וקשה הדבר כקריעת ים סוף ומצד אחר – להביא עתה, דווקא עתה, אי-סדר לאספקת החציר בהוצאת פועל ותיק ומנוסה והכנסת טירון במקומו. האיך זה?...מקומו של אפרים באספסת ורק בה". אחרים מייחסים לו גוונים שונים של השתמטות: "אצלנו אין תפנוקים. הבנה יש אצלנו.. יחס הרבה, אך לא מיוחסים". ואז משדעך הדיון, החברה שרה הציעה הצעה שהיה בה משום "נשיבת רוח על גחלים עוממות": להעמיד את העניין להצבעה. התגובות הנזעמות לא איחרו לבוא: נחום מתנגד נחרצות: "כלום אפשר? בדעת הרוב או מיעוט להכריח אדם לעבוד? איזה ערך לזה? ....כאן להצביע?...זו שאלה של מצפון גרידא, מצפונו של אותו חבר". אחרים כופרים בכך שלרוב אין זכות לאכוף את דעתו והעניין מסור להחלטת היחיד. ואפרים לאחר הרהורים, מקבל למעשה את 'דין התנועה' כפי שהשתקף מדברי החברים מודיע נחרצות: "אני חוזר לאספסת".

הסיפור משובץ בתיאורי נוף ואוירה וככל הנראה מתרחש באחד מקיבוצי עמק יזרעאל. היה או לא היה? ס. יזהר עממו דחה את את טענה כי הסיפור מתבסס על מקרה אמיתי, אך אין, לדעתי, ספק שס. יזהר היה מצוי היטב בהוויה הקיבוצית ובדינמיקות שלה. התרשמתי מאד מיכולת בנית הסיפור של ס. יזהר. הדרך בה היטיב לתאר את הקונפליקטים של היחיד ואלו בינו לבין הקולקטיב. תיאור הדינמיקה במהלך הישבה אמין ומשכנע. הבעיה היחידה שלי עם הסיפור היא ההתמודדות המייגעת עם העברית של ס.יזהר כשפה הכוללת "....מעקשים לשוניים לא מעטים ורוב משפטים ופסוקים ארוכים ומורכבים", כפי שצוין במאמר שניתח את יצירתו. היו רגעים שתהיתי שמא יהיה קל יותר לקרוא את הספר בתרגום לאנגלית....זהו הסיפור הראשון שכתב ס. יזהר והוא פורסם ב-1938 בהיותו בן 22 בלבד. אפשר שהשפה הזו נובעת מרצונו של הסופר הצעיר להדהים ולהרשים. מלבד זאת, ראוי לציין שספריו של דוד פוגל שנכתבו בעברית שנים ספורות לפני כן אינם כה מאתגרים לקריאה, כך שאין מדובר בעניין הארכאיות של השפה.

היו שטענו כי שם הספר מטעה. הרי אפרים למעשה לא עזב את האספסת ולכן צריך להיות: "אפרים נשאר באספסת". אינני סבור כך. שהרי בתודעתו אפרים כבר נפרד מהאספסת, כפי שמעיד הציטוט הראשון בסקירה זו, ורק הוא זה שיכול לחזור אליה.

בספר מופיעים איורים נפלאים של נעמי סמילנסקי, ציירת ואשתו של ס. יזהר.

השורה התחתונה: ספר מעניין מאד סיפור "קטן" הכתוב בכשרון רב ומצטיין ביכולת אבחנה חדה. היה מקבל 5 כוכבים אילולא העברית הבומבסטית.
ספר זה היה חלק מעזבונה של מדי סינטוב ז''ל, תושבת לפיד.”