“"הסופר בחר לו מעשה קידוח אחד בארץ הנגב, אסף חלוצי ישראל סביב צינור קידוח סרבני, בפעם הראשונה, דומני נזקקה הפרוזה העברית מתוך אהבה לחלקי מכונות, לכלים ולמכשירים, למונחים טכניים, למהלכי עבודה מפרכי גוף ונפש – הם הועלו בקפדנות מרובה וידיעה - ובפעם הראשונה ה"טכני" שבזה הובא לידי מגע אינטימי ביותר עם גופו של אדם. כל רחשיו – מאווייו , עם הפתטי שבו,....מגע זה הולך ומרחיב את איזור השפעתו, עד שכלי העבודה בידי האדם נקשר, דרך שליחי ביניים רבים ושונים, באיזו פרודת אוויר השטה לה חופשית, כביכול, בחללו של עולם, פסיכיקה ונוף, תנודות האקלים, נשימת הצמחיה והאפרים, דיבור מעורטל משהו של פועלים מגיסי לב בכוונה, כל מלוא העין עד לאופקים הרחוקים על אדמה או באוויר – יאספו בחיבוק הזרועות הליריות של המשפט". כך כתב על "בפאתי נגב" מבקר הספרות ע. זוסמן ב-7 בדצמבר 1945 בעיתון "דבר".

במקום נידח בשולי הנגב עומלים שישה חלוצים - ריגאי, משה, שאול, יואל, זלצמן וחיים - על קידוח באר-מים. הסיפור הזה עוקב אחרי עבודתם הקשה, לעיתים סיזיפית, תלאותיהם, מחשבותיהם ומה שמתרחש בחייהם במהלך שני ימי עבודה ולילה אחד. הסיפור נכתב ב-1945 ומוקדש לישראל, אחיו הבכור של הסופר, שנספה בתאונת דרכים בנגב ב-1942 כשעבד עבור קק''ל.

בדומה ל"אפרים חוזר לאספסת" שלו, הסיפור משלב תיאורי טבע ואווירה ארוכים למדי ובשפה מליצית תוך כדי מעברים ל"עלילה" במקרה הזה הווית העבודה הקשה של אותם חלוצים והמחיר אותו הם משלמים.

אל חצי תריסר פועלים קשוחים אלה מצטרפות דמויות נוספות, חלקן חיות במחנה האם של הקודחים וחלקם בדואים מתושבי הסביבה. דמויות יוצאות דופן הן זו של הקבלן מדושן העונג טוביה ונהגו ורנר. כל אלה משתייכים להווית "כיבוש השממה": ראשית, משא ומתן עם בעלי האדמות על מכירתן, אחריהן השלב הקריטי יותר מציאת מים - תנאי הכרחי לעלית התיישבות חקלאית ולבסוף קבוצות החלוצים הממתינות לעלות על הקרקע ולישב את הארץ.

הספר הזה אינו קל לקריאה ומצפה לריכוז מלא של הקורא. "ספר קטן וצנוע זה...ייבטל בוודאי בקהל הספרים הרועשים שבקרית הספר שלנו. הקורא הרגיל לספרות 'מעניינת' ו'מושכת' יינגף אולי בדף הראשון במספר מילים לא ידועות , במשפט מורכב וזורם לא כרגיל – ויפסוק את פסק דינו. עלול גורל הספר להיות כגורל גיבוריו – אלה מחדשי נופי הארץ, חולמי חלומות בישראל, מוציאי מים מצחיח – והבטלים כבר משהו בקהל המתרברב, המתהדר והלוהג של אנשי עסק ומזל, אך כערך מחדשי הנוף ומחדשי העם הללו, אשר בלעדיהם לא היינו פה אלא העתקה עלובה של ציוויליזציה נטולת נפש, כך גם ערכו של הסיפור עצמו". כך הגדיר זוסמן את היצירה הזו.

ואכן אילולא למדתי מנסיוני עם "אפרים חוזר לאספסת", הייתי זונח את הספר כבר בעמוד הראשון. הרבה לא מתרחש כאן במובן של עלילה. הסופר עושה מעין ZOOM IN בזמן ובמקום לחוליה בשרשרת ההתיישבות, לפרק קצרצר בחייהם של הגיבורים, בסביבת בראשית – עוד חוליה בשרשרת "בניין הארץ והפרחת השממה".
עוד קושי הוא ההתמודדות עם אוצר המילים הכרוך במפרט הטכני של ציוד הקידוח. אבל משמתרגלים אליו הוא הופך לחלק מחוויית הקריאה ואינו מעיק עוד.

אחת מהמעלות הגדולות של ס. יזהר היא היכולת לשלב את התיאור הטכני המדוקדק, עם העבודה הקשה, הגיגי הפועלים על תכלית חייהם וכל זאת בשעה שסביבתם מתוארת במלוא הדרה (גם אם מדובר בסך-הכל בגבעות צחיחות של הנגב ), את משחקי האור והצל במהלך היום, וכמובן צינת הלילה המדברי. התיאורים ובעיקר בנית הדמויות משכנעים מאד ומסייעים לקורא להחליק אל תוך עולם של אותם קודחים.

היבט מרתק במיוחד, בעיני, הוא שרטוט קרעי המחשבות והרהורי הגיבורים. כך יואל תוהה בינו לבין עצמו, הרחק ממשפחתו ובמהלך העבודה הקשה: "...הן האדם אינו כחמור זה ליטול רגליים ולרקד על פני השדות, נוהק להנאתו בחשיפת-שיניים. אדם טורח. נכון? טורח וטורח. לשם מה? נימוקים ונימוקים. נימוקים רבים ואין גם נימוק אחד טוב. הנימוקים באים בדיעבד ולאחר המעשה....והולך אדם סמוי-עיניים ומנמק ומנמק. אלא מה? אלא שבטרם פנה אדם כה וכה, ועודנו במיטב עלומיו, וכבר סבוכות רגליו....ומתי יספיק...את העיקר שבחיים. ומתי יחדל להתנצל, כמי שבא לאחר מעשה ומתפאר כי לכך התכוון? תחת זאת למה לא לקרוא יום אחד שמיטה לכל: די. לא חייב לאיש ולא נושה מאיש ולהד''ם. וחי לו כמו שהוא בלא סיסמה, סתם: בלא איכפת, ולחדול מבקש להרבות תועלת בעולם....לעשות מה שחומד הלב....ולמה לא להביא לילדים רק מה שישמח ליבם, ורק לאהוב חזק את זהבה...". אבל קרעי מחשבות אלה לא באמת תהיינה לשם תכלית, אלא מעין הרהורים לא בשלים והמסקנה היא בלתי נמנעת, כמעט דטרמיניסטית: "...ועולם כאן, ממש כאן....כאן ישבו וכאן יטרחו, והעמק יעמיקו את חור הקידוח, כי לכך נועדו...".

נושא נוסף המעורר עניין בסיפור הזה הוא הצגת הערבים – במקרה הזה הבדואים. בסיפור מופיע החשש הערטילאי מהערבים: מכך נובע הצורך לשמור על נקודת הקידוח. גם הרופא המטפל בפצוע תוהה האם נפגע על ידי ערבים. עם זאת, בסיפור עצמו הבדואים אינם מוצגים כלל כמעוררי חשש. סוחרים איתם, עובדים עימם, ונעזרים בהדרכתם כאשר תועים בדרך. אחד מהם מתלווה לצוות ומסייע. אין למעשה דמות ערבית מאיימת. יתרה מזאת, דרך החיים שלהם, השונה כל כך מהאקטיביזם הציוני, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם בזווית הראיה הצרה של סיפור זה, מהלכת קסם מסוים על מקצת החלוצים: "....רוחשים וחיים להם! (הבדואים – ד.ס.) וכמה טוב לדעת שהוא יסע מכן בעוד רגע והם ישארו להם כאן לתמיד, הם והאבטיחים שלהם.....מי הוא שסיפר פעם איך הולכות שיירות גמלי-האבטיחים בלילה, בדיממת לילה, על פני שבילים לבנים, בהתעלות נשמה, בקול שירה ארוך ומתנה, בצלילי זוגים כבושים ורוטטים....רטט של ליל אהבה?". ומסכם את ההתרשמות יואל: "...מין מקום שכזה! אדם מתעייף? – רובץ ונרדם תחתיו, נם כל צרכו – קם וממשיך בחייו". ואכן הניגוד בין החלוצים האקטיביסטים, אלה הבאים לכבוש את השממה באמצעות קידוחים שנועדו "לאלץ" את האדמה הצחיחה לספק מים לחקלאות שלחין מתוכננת היטב לעומת הבדואים המתמזגים בנוף ובאקלים ומגדלים את תוצרתם באמצעות חקלאות פלחה.

בדומה ל"אפרים חוזר לאספסת". גם כאן יש קשר עדין בין גבר לאישה. שאול נמשך ליופיה של צילה, תוספת חדשה לכח-העזר בנקודת הקידוח. התרקמות היחסים ביניהם מתוארת באופן פיוטי ביותר על ידי ס.יזהר.

ע. זוסמן, באותו מאמר בעיתון "דבר" השווה את הפרוזה של ס.יזהר ליצירותיו של אורי ניסן גנסין (1879-1913) מראשוני הסופרים העבריים שכתב בסגנון זרם התודעה. בעיניו כתיבתו של יזהר דומה לציוריו של צייר מהזרם האימפרסיוניסטי.

השורה התחתונה: סיפור, או שמא תמונה קסומה, מההווי החלוצי. הקריאה לא קלה, אבל, בעיני, שווה לשרוד את העמוד הראשון המאתגר.”