“ס.יזהר (יזהר סמילנסקי) הוא אחד מהסופרים הישראליים האהובים ביותר עליי. מאז שבנערותי שהייתי בה "תולעת ספרים" קראתי את סיפרו המונומנטאלי "ימי צקלג", (יותר מאלף ומאה עמודים) . (היום אינני בטוח שהייתי יכול לעשות זאת)
קראתי גם רבים מספריו, בייחוד המאוחרים יותר, כך שכשנתקלתי בשמו בחנות ספרים, קניתי את סיפרו זה ללא היסוס.
הספר הזה יוצא דופן מבחינות רבות - גם לספרים של יזהר עצמו - אבל העיקרית שבהן היא, שאין כאן בכלל עלילה! ישנו מין רקע של בחור שמטייל עם בחורה בשדה אי שם בסוף שנות השלושים. כידוע, בכתיבה פחות חשוב לנו "מה מספרים לנו?" אלא הרבה יותר "איך מספרים לנו?" ובספר הזה זה מגיע לידי ביטוי קיצוני! כי בכל הספר! אנו קוראים רק את מחשבותיו הכמוסות של הבחור שרוצה מאוד במגע פיזי ארוטי עם הבחורה, אבל פוחד לעשות את הצעדים ה"נועזים" כדי לממש זאת... ובינתיים שניהם "עסוקים" בחיפוש צמחים בעזרת "מגדיר צמחים" ועוד עניינים אחרים שרק מכסים על הרצון האמיתי של הבחור... אנו יודעים לפעמים מה אומר הבחור אבל איננו יודעים מה עונה לו הבחורה ומקבלים תיאורים רומזניים וחוזרים על עצמם בוואריאציות שונות של מה שמסתתר בתוך מחשוף חולצתה... ומה שיוצא הוא שאנו מקבלים כאן בעצם "שירה בפרוזה". וזוהי פרוזה יפהפייה עשירת דימוים שצריך "לגמוע" אותה לאט, כי שום דבר איננו בוער כאן.
יזהר מתנה אהבים עם הלשון העברית והיא נענית לו, גם אם הוא מסדר מילים בהתאם לרצונו... הנה קטע למשל: "כשאחד הולך לבדו, הולכים סביבו אווירים כל הזמן, גם כששניים הולכים יחד, הולכים איתם אווירים סביבם אבל גם ביניהם, האווירים שסביבם הם סופיים וכל הזמן בלתי משתנים ואילו היית צובע אותם בכחול, היית רואה ענני כחול, בחלל שבין השניים" (עמ' 85) וכך הלאה...
את הקטע הנ"ל צריך רק לנקד וכבר יש לנו שיר!
לעתים כשאני רוצה לקרוא שירה אני מתחיל ספר שירים מאמצעו, כי זה איננו משנה דבר. מעניין שאותו דבר בדיוק אפשר לעשות גם כאן. גם אם נתחיל לקרוא את הספר הזה מאמצעו או מסופו נקבל את אותה התמונה. מעניין ש"בצירוף מקרים מופלא", היה יזהר, בדיוק בגילו של הבחור שבסיפור ויש מקומות שבהם הוא רומז שהוא כותב זאת לאחר כחמישים שנה. כך שלא כל-כך קשה לנחש מיהו הבחור בסיפור...
בקצרה אומר, שזה איננו ספר לכל אחד - לסתם מישהו שרוצה לקרוא ובוודאי שהצלחה קופתית לא הייתה ולא תהייה לו. אבל זהו בהחלט ספר מעולה לדעתי, לאוהבי שירה, לאוהבי יזהר ובכלל ל"מיטיבי לכת בקריאה".”

“בעט של צייר יודע יזהר לעשות מה שאני ספק אם יש סופר בעולם שיודע או ידע לעשות כמוהו. לעשות מין "הזרה" מוחלטת של כל רגע מרגעי החיים. תן לו פרח, או רגש אנושי כלשהו או "אישה" והוא ידע לאפיין את המבט הכי קטן שלה, את הרגע הכי לא ניתן לתיאור והקסום ששום דבר לא ידע לתארו מלבד הדמיון וההרגשה הרגעית שאין לחלוק אותה עם אדם זר או סובייקט אחר, או נניח עם אורח שבא ושואל אותך "מה המצב", הוא ידע לפסל במילותיו ולקווקו בעפרונו עוד ועוד חוטים של מחשבה ושל עופרת, לאט, לאט ובעדינות ובפקפוק ובהססות כלשהי, ובעוד מחיקה קטנה וכתיבה נוספת ותיקון עד שהוא יגיע לידי כך שגם אנחנו נחוש משהו מאותו רגע נעלם של איש שאנחנו לא מכירים או של חפץ או של פרח, או הרגשה. עבור זה יש שירה,והפרוזה של ס. יזהר היא שירה ואני אישית לא יכול לקרוא אותה אלא רק בקול רם, כשאני מקריא אותה לעצמי מאחורי דלת נעולה ושומע את המילים ואת הפסיקים שלו, לאט, לאט, או בחיפזון כשהשורות מחייבות זאת.

עמוד הסיפורים שלי:
ramimarkromm.blogspot.co.il”