****




לפעמים, ממש לפני שהאנטילופה נרמסת תחת כפותיה האדירות של הלביאה, ניכר בה שהיא כבר וויתרה. היא כבר לא רצה כל כך מהר. היא עייפה, והתנועות שלה לא יעילות כבתחילת המנוסה. אולי היא חושבת, נו, הסוף תיכף יגיע. ככה זה נגמר. אני מקווה שזה לא יכאב.

פרפורי הגסיסה הארוכה של אירופה הנוצרית, השמרנית והחילונית כבר נראים למרחוק. בלגיה כבר אבודה, אולי. דמוגרפית בוודאי. נדמה לי שקראתי איפשהו שבעוד פ

החיים במערב יקרים, מזג האוויר קר; והזונות באיכות גרועה. קשה לעשן במקומות ציבוריים, כמעט בלתי אפשרי לקנות תרופות וסמים; עובדים הרבה, יש רעש ומכוניות, והביטחון במקומות הציבוריים אינו מובטח. לפתע הבנתי במבוכה שהתייחסתי אל החברה שחייתי בה כאל סביבת חיים די טבעית - כמו אל סוואנה או ג'ונגל - שהיה עליי להסתגל לחוקיה. הרעיון שאני מזדהה עם הסביבה הזאת מעולם לא עלה על דעתי; זה היה אצלי כמו ניוון, כמו היעדר;

מה זה אומר עלי, שאני קוראת ספר שמתאר גבר המתמודד עם משבר גיל הארבעים, ומרגישה הזדהות כל כך עזה עד שמרגיש לי שהוא הגרסא הגברית של עצמי?
לא קראתי עד כה שום ספר של <mark>מישל וולבק</mark>. אבל שמעתי עליו לא מעט - "גדול סופרי צרפת", "גדול סופרי אירופה", ועוד ועוד. זה ספרו האחרון, ומביני העניין טוענים שזהו אינו מטובי ספריו. אבל רצה הגורל וההיכרות שלי עם הווירטואוז הצרפתי החלה כאן.
אי אפשר שלא להתאהב בגיבור הסיפור

****



יש לי חברה, אינטלקטואלית ממוצא בלגי שבאמצעותה נחשפתי לדבקות שבה אירופאים עסוקים בעצמם, באירופאיות שלהם, כמה דגש הם נותנים לבלשנות שלהם, לשפות, לעמים, למקורות שלהם. באיזה להט מעורר השתאות הם עשויים להתווכח ממושכות על ההבדלים, נאמר, בין הבלגים דוברי הפלמית לבלגים דוברי הצרפתית. משהו שהמקבילה שלו כאן בלבנט היא אולי אנשים שמוכנים להיכנס לקרב אגרופים עם מישהו שאמר שהחומוסיה החביבה עליהם היא

<mark>מישל וולבק</mark> כבר מזמן נחשב כתופעה בפני עצמה. יש שיאמרו תופעה חברתית, יש שיאמרו ספרותית. ובכל מקרה מדובר בתופעה שקשה להישאר אדיש אליה. זה הספר השני שלו שקראתי, הראשון היה כניעה, אך אין ספק שהספר הנוכחי עמוק ומשמעותי הרבה יותר, והרגשתי צורך לקצת זמן כדי לעכל את הדברים.

לפני שניגש לספר עצמו, קצת על וולבק האיש. לא סוד שהאיש וכתיבתו נתונים במחלוקת עזה, אז שוטטתי קצת ברשת כדי להתרשם. יש שמכתירים אותו כ

<mark>מישל וולבק</mark> הוא חתיכת טיפוס. הבן אדם כותב את כל מה שעל ליבו והמילה ״פוליקלי קורקט״ לא נמצאת כלל בלקסיקון שלו. הוא כותב בדרך כלל באופן מרתק ובספר הזה הוא נוגע בנושא המטריד של השתלטות האיסלאם על אירופה ובפרט על צרפת ובלגיה.

הבעיה בספר שוולבק, שמתגלה כאן ולא בפעם הראשונה, כמיזוגן, נרגן ומיזנטרופ, כותב כאמור באופן מרתק אבל כל זה אינו מחזיק מים באשר לנושא העיקרי של הספר. כל השליש האחרון של הספר די מ

לומר על <mark>מישל וולבק</mark> שהוא טיפוס קונטרוברסאלי - זה האנדרסטייטמנט של המאה. יש לאיש את הכישרון הפנומנלי, מזה ארבעה עשורים כבר, להכעיס אנשים עד שמיים או להפוך אותם לחסידים אדוקים לנצח. גילוי נאות: אני נימנה עם הקבוצה השנייה. גם כי אני זוכר לו 'חסד נעורים' מימי ההתכסחויות המענגות שלו עם כותבי טורי המערכת של העיתון הצרפתי הנפוץ לה-מונד ("העולם"), אנשי שמאל רדיקאלי אטומי מוח, אינטלקטואלים בכאילו, שלידם הש

בעקבות העובדה שאהבתי לקרוא את ספריו הקודמים של וולבק קניתי את הספר הזה וקראתי אותו בשלושה ימים. <mark>מישל וולבק</mark> כפי שהכרתי מהספרים שלו הוא מיזנתרופ, מנוכר נוטה לדיכאון ואין לו ראייה אופטימית לחיים. הוא כמובן מוכשר מאוד ולמען האמת איני מכיר אותו אישית אך בספריו הוא מציג דמויות מורכבות אשר בדרך כלל גורלן של שפר עליהן. בספר זה מתרחשת בעולם מזימת טרור עולמית ובצרפת מתחוללת מערכת בחירות. הגיבור הראשי הוא פו

בשתי מילים : נפילה כואבת.
ובחמש מילים: צניחה מגובה אוורסט ונפילה כואבת.

ז'ד מרטן הוא צייר – צלם שחי בכוך, לאחר שעזב את בית אביו, ארכיטקט אמיד. לאחר שנים של כשלונות שהתחלפו בהצלחות חלקיות בלבד, הוא עולה על פטנט מנצח. הוא מצלם מפות כבישים של '<mark>מישל</mark>ן' (Michelin - אותה חברה שמייצרת צמיגים) ועושה מזה יצירות אמנות.

אני אוהב את המפות האלה (Michelin, Birch, Marco Polo). בעבר הרחוק, לפני עידן הערי