<mark>הרמן מלוויל</mark>, מחברו של מובי דיק, יצא למסע ימי ארוך ב1841, שנמשך 18 חודשים, במרדף אחרי לוויתנים. ב1842 הספינה עגנה במפרץ של חוף האי נוקוהיבה שבדרום האוקיינוס השקט, אי השייך לקבוצת איי מרקיז בפולינזיה הצרפתית. מלוויל מחליט לנצל את ההזדמנות לברוח ולהסתתר באי, מאחר ולא הצליח לדמיין את עצמו ממשיך להפליג בספינה תחת הקברניט הנוראי שלה ובנוסף נמאס לו מהנוף שלא מתחלף, מהאוקיינוס הקשה, הרעב והעבודות.

בספר

"כדי לכתוב ספר רב עוצמה עליך לבחור בנושא גדול; אין בנמצא ספר טוב שנכתב על אודות פרעוש ."-<mark>הרמן מלוויל</mark> .

האמת הוא צדק !

קצת הרגשתי כמו משל המערה של אפלטון משלא קראתי עד כה את מובי -דיק . בערות מצידי? רתיעה? הספר טרחני או גאוני ?.

אז ההחלטה הייתה להכנס למערה וגם לנסות לצאת ממנה בחיים ועם מודעות אחרת, שוֹנה ונוספת בקריאת ספרי קלאסיקה שלא קראתי עד כה . לפני שהתחלתי לקרוא שוטטתי קצת ברחבי השדות

כבר תקופה שיש לי כרית גדולה בצורה של דג, שאני נשענת עליה כשאני מחפשת תנוחה או זווית נוחה לקרוא בה. בשלב מסוים היא התחילה להחליק לי מאחורי המיטה, ממש צנחה בין הקיר למזרן עם הראש למטה כך שרק הזנב נשאר בולט בחוץ. כמה וכמה פעמים עמדתי והסתכלתי על זה, מגרדת בראש באי-נחת, יודעת שאיכשהו ראיתי פעם את הזנב הדגי הזה שכאילו צומח מלמטה, ופשוט לא זכרתי מאיפה. ימים שלמים זה רדף אותי, וכשנזכרתי שמדובר בכריכה האל

#
את ההומור והאירונייה מרגישים מיד עם התחלת הקריאה, במשפטים הראשונים בהם <mark>מלוויל</mark> מציג את ישמעאל, שילווה את הסיפור במחשבותיו ותיאוריו. בתקופה בה נכתב הספר תפסה הדת, התנ"ך והברית החדשה מקום נכבד בגישתם של בני המעמד הבינוני והעליון. גם התייחסות ל"פראי-אדם" – אלה שמאמינים באלילים, אוכלים בשר-אדם, שהתנהגותם מוזרה לנוצרים המכובדים רווחה באותה תקופה, כשהנוצרים מרגישים עליונים על העכו"ם, מציעים להם להמיר

#
זה ספר הביכורים של <mark>מלוויל</mark>, שיצא לאור ב-1846 הצליח מאד וסלל את דרכו של <mark>מלוויל</mark> להיות הסופר הנחשב שהוא. הוא מבוסס, כנראה, על עלילותיו של <mark>מלוויל</mark>, שנשכר כמלח בגיל 20, על ספינה לציד ליווייתנים (את התוצאה אפשר לקרוא ב"מובי דיק", רצוי בתרגום של גירון). הסיפור מתאר את עגינת הספינה באי פולינזי בשם נוקוהיבה – אל תשאלו אותי איפה זה – אחרי חצי שנה של שיט(!) והחלטת המספר לנטוש אותה ולחפש לו עתיד טוב יותר. סי

טרם גיבשתי דעה מוצקה לגבי טיבו האלטרנטיבי של הספר מובי דיק,ספק אם איי פעם אצליח.מה שבטוח-<mark>הרמן מלוויל</mark> גאון-פשוט איש אשכולות,חכם,רב גוני,מדהים.

לצערי,חווית הקריאה של הספר לא הייתה מדהימה עבורי.לא רק שהציפיות היו גבוהות מדי,גם הקריאה מעיקה יתר על המידה.
לעומת ספרים מעולים-צולעים אחרים הטוב והרע ב'מובי דיק',מבחינתי האישית, אינם משתלבים בהרמוניה משוועת ולכן אפריד בבוטות.

הטוב במובי דיק:
בכל הסי

מובי דיק מוצג כאחד מהספרים החשובים שנכתבו אי פעם, למעשה הוא מופיע כמעט בכל רשימה של עשרת הספרים הטובים שנכתבו מעולם. האם מוצדק? עניין של פרספקטיבה, אני לא הייתי מכניס אותו לרשימת 10 הספרים הכי טובים שקראתי אי פעם.
<mark>מלוויל</mark> נכנס לעומקם של דברים ובזכות זאת הוא מסייפ עם ספר עב כרס של מעל ל600ע"מ, אם היום הוא היה מביא את הטיוטה לאיזה בית הוצאה לאור מודרני היו חותכים את מובי דיק לחצי.
הסיפור מסופר בעי

ספר מעניין ״טייפי״, במיוחד כשמדובר בספר ביכורים של סופר נחשב כ<mark>מלוויל</mark>. סיפור המסגרת מפורט בתקציר אז לא אלאה אתכם בכך שנית.
החלק הראשון בסיפור מתאר את מסע הייסורים של <mark>מלוויל</mark> הצעיר ששימש כמלח באונייה ״דולי״, מסע שנמשך כחצי שנה עד שהאוניה עגנה לחופי האי נוקיהיבה. <mark>מלוויל</mark> וחברו טובי ניצלו הזדמנות וברחו לעומק האי מתוך כוונה להגיע לעמק שבט האפאר ולשהות עמם עד שהאוניה תפליג בהיעדרם. <mark>מלוויל</mark> מתאר את מסעם ה

(כמעט) לכל אחד יש לוויתן.
וכמעט כל אחד מנסה לצוד אותו, לרכב עליו, או לכל הפחות לנסות לשלוט בו.
אחרי שסיימתי שוב לקרוא את היצירה הקשה, מופלאה, מפרכת, מצויינת ומלנכולית הזו, אני חושב שזה הסיכום: לכל אחד יש לוויתן.
הררי המילים הנשטפים בגלים בהם נלחמים אחאב וישמעאל ושאר אנשי הצוות מקיפים את הנפש מכל צדדיה ומעבירים בעצם את התובנה הזו, של המאבק הפנימי ביצר, בדחף, בנקמה והמסע הארוך אל עבר הנחמה (זו שכ