שנת 1976 בספרים

קשה למצוא לספר שם יותר חידתי ומוזר מאשר "גם הדג ישיר". שלוש המילים הללו ייאמרו לקראת סוף הספר בנאום של אחת הדמויות, ואולי שם הוא יובן יותר. אבל לפני כן, כמה מילים על העלילה עצמה. ובכן העלילה דלה יחסית, אין בה אירועים דרמטיים רבים. זהו יותר מסע חניכה של ילד נטוש בשם המוזר — גם במונחים איסלנדיים, כך מתברר בספר —אלפגרים. אלפגרים גדל בבקתת כבול דלה אצל זוג זקנים עניים, פשוטים ומיוחדים, במקום שנקרא ברקוקט ליד רייקיאוויק. הבית שלהם משמש כמין מעון מכניס אורחים לאנשים משונים, משולי החברה, ואלפגרים גדל בתוך העולם הצבעוני, המוזר ונטול ההיררכיה. במקביל, לאורך כל הסיפור נמצאת דמותו החידתית של גארדאר הולם, אדם שגדל בעבר באותו כפר ונעשה זמר מפורסם בעולם הגדול. גארדאר מופיע בכפר לביקורים חטופים ונעלם כלעומת שבא. דמותו מסתורית, אולי אפילו אשליה, והיא מניעה את העלילה ומרחפת מעליה ומעל חייו המתהווים של אלפגרים. "כמעט איני זוכר את הזמן שבו לא היה גארדאר הולם בחיי מעין אותה לחישה עמומה שמאחורי ההר הכחול מעבר לים" (עמ' 67). אפשר שגראדאר הוא מעין בבואה מטרימה לחייו הבוגרים של אלפגרים, שהרי שניהם גדלים באותו המקום, שניהם עוברים באותן תחנות ושניהם מחפשים "לשמוע את הצליל האחד הטהור" (עמ' 88).

הספר קיבל אצלי חמישה כוכבים, אבל הקריאה בו לא קלה. יש משהו חמקמק מאוד בכתיבה של לכסנס, כאילו היא אינה מהודקת עד הסוף. מצד אחד הכתיבה טובה, והסיפור מתקדם, אבל באותה מידה היא גם מעורפלת ומכילה לא מעט אירוניה דקה והומור עדין ויוצרת תחושה שיש כאן משהו לא לגמרי ברור. סיפור שמתנועע בין ריאליזם לאגדה. יש בספר גם ערפול מכוון של הזמן. למרות שברור מכמה קטעים שהעלילה מתרחשת במאה העשרים, הדמויות של הסב והסבתא נחוות כשרידים של עולם קדום יותר. הן מוצגות מצד אחד כדמויות פשוטות ונגישות, ומצד שני לכסנס מצליח לגרום לתחושה מעורפלת כאילו מדובר בדמויות מיתולוגיות של זמנים קדומים. כך נוצר הרושם שברקוקוט איננו רק מקום ממשי ליד רייקיאוויק, אלא מעין מרחב מיתי-זיכרוני, עולם קטן וסגור שמכיל בתוכו סיפור רחב הרבה יותר. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קשה היה לי לקרוא ברציפות יותר מפרק אחד או שניים בכל פעם. אולי זה גם קשור לכך שכל פרק הוא יחידה כמעט עצמאית, שברוב הפעמים מתהדר בסיום אירוני עוקצני, או באיזה משפט מעורר מחשבה.

גם מקריאה אחת די ברור שהספר דחוס ומכיל כמה רבדים, אבל אם צריך להתעקש על ציר מרכזי, הרי שהוא העימות הבלתי פתיר בין האותנטי לבין המוחצן. בין התהילה המדומיינת, לבין חיים פשוטים ושורשיים. בין העיסוק בייצוג של הדבר לבין המהות. זהו הצליל הטהור שאותו אלפגרים וגארדאר מחפשים. האם אפשרי למצוא צורה של חיים שאינה זיוף? האם יש ערך דווקא לחיים הבלתי־זוהרים? אולי לכסנס מבקש לומר לנו שהנקודה הבעייתית בתהילה היא שהיא הופכת את האדם לדמות או לסמל, במקום לחיות את החיים עצמם, ושיש מחיר להגשמת השאיפות לחיים של מעמד ושל כבוד. במובן הזה, גארדאר הולם איננו רק אדם מסוים אלא גם דמות של דימוי ופיתוי רוחני, והבטחה לחיים אחרים.

אחת החוזקות של הספר היא שהוא נותן לסימבוליקה לנבוע מעצמה, בין הסדקים, בלי להכריז על כך. הוא יכול לעבור ממשפט שנשמע כמו תיעוד יבש של חיים פשוטים אל משפט שנשמע כמו אגדה או פתגם עתיק, והמעבר הזה טבעי כל כך שכמעט לא שמים אליו לב.

לקראת הסוף, כאשר אלפגרים נפרד מסבו וסבתו, סבתו אומרת לו כך: "'יהי אלוהים עמך, גרים יקירי', אמרה וכעבור שניה הוסיפה: 'ואם תפגוש אשה זקנה ועניה כמוני אי-שם בעולם, שא ברכתי לה'" (עמ' 243). יש משהו במשפט הזה שמרכז בתוכו את יופיו השקט של הספר. את החסד, את הצניעות, ואת הגעגוע לעולם שכמעט נעלם. אולי זה גם מה שנשאר ממנו אחרי הקריאה. לא עלילה מהודקת או מסר חד, רק צליל אנושי דק וטהור.

מה אני יודעת על איסלנד? לא הרבה. זה אי, הוא בצפון, ויש בו הרבה שלג, וקור רוב השנה. חוץ מזה יש בו מעט תושבים וכולם איכשהו קרובי משפחה זה של זה, מה שהופך את האיסלנדים למאגר אהוב על חוקרי גנטיקה, אפילו יותר מיהודים-אשכנזים. אה, ויש שם זמרת אנטי ישראלית בשם ביורק שכותבים את השם שלה עם j, ולעיר הבירה קוראים רייקיוויק והכתיב שלה באיסלנדית הוא אפילו יותר מופרך. ככה זה, לומדים יחסית מעט גיאוגרפיה בחיים.

אז למשל לא ידעתי שסופר איסלנדי זכה בפרס נובל, ולא שמעתי את שמו או את שם אחד הספרים שלו. וזה מה שיפה בליקוט בספריות רחוב, שכל מיני דברים מעניינים צצים ומגיעים לידיים. כמו הספר הזה עם השם המוזר ועם התיאור הלא ממש מרגש על הכריכה האחורית לאמור "החיים הפשוטים והתמימים בבקתתו של דייג זקן באיסלנד הרחוקה והאנשים המתגוררים בה... סיפור בעל אוירה מיוחדת, המצייר תמונה רחבה, פיוטית ואירונית כאחת, של מקום וחברה שהמולת העשרים עדיין לא חדרה אליהם, פרי עטו של גדול סופרי איסלנד בימינו". שזה נשמע משהו איום ונורא ולא מרגש בכלל. אבל נו, איסלנד. ופרס נובל ובסך הכל ספר דק להדהים, אז מה אכפת לי לנסות.

כדי להיכנס לאווירה הלכתי גם לתצפית הרחובות של גוגל ונכנסתי לעיר בעל השם הבלתי ניתן לאיות (אני דווקא יודעת איך הוגים אותו!) ושוטטתי שם ברחובות, ומה נאמר, גם היום עיר הביר הזאת נראית משהו בין כפר קטן לעפולה עילית. אז בוודאי בזמן שהסיפור מתחיל ובו היא לא היתה עיר אלא בקושי כפר דייגים. וככה הספר מתחיל - אסופי שגדל אצל שני זקנים, אחד מהם דייג והשנייה עקרת בית שאינה אשתו. נו, החיים הפשוטים והתמימים. מעט אנשים, מעט כסף, מעט תרבות, מעט ספרים, מעט חדשות ממרכזי עולם, עוד אלמנטים של עוני. פרקים קצרצרים על דמויות שונות בכפר, נראה שכל פרק הוא סיפור בפני עצמו, ובאופן הזוי הם קצת מזכירים את סיפורי עגנון על בוצ'ץ' שלו. וטיפין טיפין התחלתי להבין שאלה לא סיפורים נפרדים, אלא הם מתחילים להצטבר לסיפור עלילה שתעלומה בחובו, ושום דבר לא תמים פה. מעשה באדם בן כפר נידח שהפך להיות זמר מפורסם וידוע, והכפר שלח אותו להצליח ברחבי אירופה, והוא רק רוצה להתבשם מריח הניחוח של זרי התהילה הרחוקים כשאותו זמר מגיע לביקור קרובי משפחתו. אלא שהזמר חומק ועובר ובורח ומצטנע מאותה תהילה ואף אחד לא מבין מה הסיבה לזה. חוץ מהגיבור המספר והוא גם מגלה לנו בסוף, אבל רק בסוף.

ספר יוצא מן הכלל, פיוטי ועדין, לכאורה פשוט ותמים, אבל רק לכאורה.

תחילה תיקון קטן - התרגום הזה אותו קראתי (של יאיר בורלא) יצא לאור בשנת תשל״א - 1971 (בהוצאת ״עדי״). יתכן שיצא עוד תרגום אחר של אותו מתרגם גם ב 1976 (בהוצאת ״כתר״).
רבות כבר נכתב על הספר הזה, שיצא לאור במקור בשנת 1889, אך שיניי הזמן כמעט לא פגעו באיכותו. המחבר ניסה לכתוב מדריך תיירות לשייט בנהר, אך עם הכתיבה נכנס עוד ועוד מההומור הבריטי אל תוך התוכן, עד שעיקרו של הספר הן אוסף האנקדוטות והחוויות שעברו עליו ועל חבריו, המוצגות בצורה היתולית. מרבית החוויות מספרות על מה שקרה להם כאשר התכנון המקורי לא התבצע כמו שקיוו לו.
אני (בן 67) אהבתי במיוחד בתרגום הזה את העברית הישנה, כמו בספרים שקראתי בילדותי. השפה הישנה משתלבת יפה באווירה של הסיפור, המתרחש בשלהי המאה ה - 19 .

רומן תנ"כי-היסטורי מאוד מעניין על הסיפור האייקוני. שמשון מחלק את העמים היושבים בארץ באותה תקופה ל-3 סוגים: הישראלים היושבים בעיקר בהרי יהודה ושומרון, הפלישתים באיזור החוף וה"ילידים" שהם עממי כנען המקומיים. התיאור של מנהגיהם ותרבותם מקורי ומסתמך במידה מסוימת על מה שהיה ידוע באותה תקופה מהמחקר (המחצית הראשונה של המאה ה-20) על העמים השונים. עם זאת ז'בוטינסקי, כפי שהוא מצהיר בעצמו, לקח לעצמו את החירות לתאר מעין מציאות מומצאת כפי שמצא לנכון וגם לא ממש נצמד לטקסט המקראי. (לא ידוע הרבה מהמחקר על התקופה ואין לדעת אם שמשון הוא דמות היסטורית אמיתית או מעין דמות חצי-מיתולוגית כמו הרקולס היווני). מה שבלט במיוחד הוא יחסי האהבה שנאה בין שמשון לפלישתים, וכן העובדה שבספר בניגוד למקרא הם מוצגים (לפחות בהתחלה) באור די חיובי. למעשה שמשון מעריץ את התרבות הפלישתית, את הסדר והמשמעת ואת עליונותם התרבותית והטכנולוגית, ושואף לחקות אותם על מנת שהישראלים יוכלו להתמודד עמם במלחמה שעתידה לפרוץ (ואכן פרצה) בין שני העמים. בפרשנות לספר נכתב שהפלישתים הקדמונים מייצגים למעשה את הבריטים ששלטו בארץ באותה תקופה. ז'בוטינסקי מצד אחד העריץ אותם ואהב אותם, ומצד שני סבר שיש להלחם בהם מאבק חסר פשרות עד שיגורשו מן הארץ.

ספר מעולה וסוחף, יש להפריד את בין השטויות לבין העיקר ומי שמצליח מוצא אוצר ;-)

ההוצאה של "ספריית תרמיל" לא זרה לי, ולא פעם מצאתי איזה ספרון צהוב ומתפורר מהסדרה, שהדרך היחידה להגיע אל התוכן שלו היתה דרך ספריית תרמיל. כמו כן רק לאחרונה ידעתי על ההיסטוריה של ההוצאה הזאת והשטיק שלהם להיות נגישים לחיילים עם הגודל של הספרונים (עד היום אני מצליח להחזיק בכיסים של המדים גם כאלה יותר גדולים אבל לפחות לכיס האחורי של הג'ינס זה כן נכנס) ואפילו התלהבתי קצת מהעובדה שהספרונים האלה ממש נמכרו בשקמ, מה שיש מצב שגם היום היה הולך.

בכל אופן, בנוגע לגישה של התוכן הלא שכיח, לא כך המקרה בספרון הנוכחי שהרי קדמו לו הוצאות לחלק מהסיפורים וגם כיום אפשר לקרוא את הקצרצרים בפרויקט בן יהודה.
אז אלישבע. את "סמטאות" שלה קראתי ואהבתי, והיא בפני עצמה מאוד סיקרנה אותי. אין מה לחדש לגביה יותר מדי, רק שכשראיתי את אוגדן הסיפורים הזה עלה בי שוב הרצון לקרוא עוד ממנה.

הספרון בנוי משישה סיפורים קצרים, שמחזיקים בתוכם מהתמצית של אלישבע. אמנם משוררת וסופרת מוכרת מז'אנר הספרות העברית, אבל העובדה שהיא הייתה גויה לא עזרה לה יותר מדי (בתחום ובכלל, בארץ) - הרבה בדידות וניכור (החליטה ג"כ שלא להתגייר) היו מנת חלקה, והרבה מזה ניכר שהשפיע על הסיפורים.

בסיפורים אין איזו התגלגלות אירועים מותחת או מפתיעה, אין התחכמות של עלילה או פיתוח מורכב. הסיפורים שלה מאוד סיפוריים, העברית ציורית ויפה, והמסר הפשוט שלפעמים נדמה כחסר פואנטה - מגיע כחלק בלתי נפרד מהאווירה הציורית של הסיפור.
וביתר פירוט:

מקרה טפל: מספר את סיפורה של מניה, שמתמודדת עם הקיום שלה כיהודייה בחברה הרוסית הרגילה, כשברקע עלילות הדם - הסיפור מעביר את התחושות והמחשבות שלה - איך חברים שלה יקבלו אותה? איך הם מתנהגים כשהם מדברים על "הנושאים החמים" בהם יש גם קצת אנטישמיות?

ימים ארוכים: סיפור על מישהי צעירה (בלשון סגי נהור) שנמצאת בעיירת נופש והבדידות שלה מביאה אותה לידי דמיונות שווא בנוגע לבן המוצלח והנאה של בעלת הבית. שוב בדידות, עם מודעות למצב שלה, מה שגם גורם לה רק לדמיין ולתאר לעצמה את העולם שבו הייתה רוצה לחיות.

מלכה לעברים: סיפור בסגנון של הראשון, התאהבות קטנה של מר בחור ב"מליה" בת עשירים שמוצאת בו עניין עקב המקום שלו באומנות. עם הזמן הוא מגלה שהיא יהודייה, והיא מתחילה להיכנס לתהיות ובילבולים עד שמחליטה לעזוב אותו לטובת חיים עם מישהו שיכול לעזור לה לפתח את מה שהיא קוראת לו ה"נשמה" בהכוונה לזה שהיא יהודייה, ואת הסוף שלה שמגלים, סיפור בו הוא הגיבור אבל כולו מתעסק בה, אפילו בסוף

שגיונות: גם כן סיפור אהבה רק שהפעם מישהי נמשכת לאיזה דמות מוערצת, ובסוף בגלל אחותה וגיסה - עוזבת אותו בלי שום מצפון ועם מודעות לניצול של האינטליגנציה שלו. בסיפור הזה יש יותר מהתאהבות דמיונית או רומנטית, יש התאהבות יותר בוגרת ועניינית, כמו כן כל הגישה של הסיפור יותר בוגרת ופחות עוסקת בתמציתיות של אלישבע.

נרות של שבת: הסיפור הכי מאופיין של אלישבע מהספרון. מאופיין הכוונה מהמקום של הבדידות, הנוכריות, והזיקה ליהדות. גויה שנתקלת במראה משפחתי של הדלקת נרות נוצרת את הזיכרון שמשפיע עליה שנים קדימה, ומתעמתת עם העובדה שגם אהבה עם המורה היהודי לא יכולה להתממש נוכח העובדות.

האמת: הקצר ביותר, שמתאר בצורה הכי פחות מתוחכמת ויצירתית את הבדידות. מישהי שמוצאת גיבורים בכל מקום ומאמצת אותם בדמיון שלה, כל פעם גיבור אחר עד שמתה, ומי שקוראת את היומנים מלאת פליאה על חיי החברה של אותה אחת, רק שהיא לא יודעת את האמת - שזה התוצר האפרורי של הבדידות.


ואחרי כל זה, האימלוק המתבקש הוא שאני ממליץ על הקריאה. אני ממליץ גם לגגל על אלישבע, הסיפור שלה מרתק, והספרון הזה מייצג אותה בצורה הרבה יותר טובה מהרומן היותר מוכר שלה "סמטאות".

קראתי ספר זה (בדיוק זה: אותה כריכה) אולי 20 פעמים בחיי. חווייה. מצחיק ,שנון, מלבב. קלאסיקה. המתרגם עשה עבודת אמן.

מצטער לא ניתן לקריאה, האותיות קטנות וצפופות הדפים די צהובים לצערי לא ניתן לקרא בפועל. וחבל

מעניין, מצאתי לפני מספר שנים על ספסל ומאז לא ניסיתי.. אני אנסה בקרוב.. דווקא כיוון שהשפה ישנה התרבות זרה יותר הכל הופך מעניין.

בדרך כלל אני מתחיל לקרוא ממש באקראי, כי אין לי שום בעיה לקרוא כל ספר שהוא כי אני פשוט נהנה לקרוא...
אז שלפתי את הספר הזה מהמדף ורק לאחר כמה דפים הבנתי שכבר קראתי אותו לפני שנים רבות מאוד -
אבל מאחר שכבר התחלתי, זרמתי והמשכתי לקרוא...
מדובר פה בפרופסור ישראלי שחוזר ארצה לאחר שהות של שנים באנגליה.
הוא מתחיל להתאקלם כאן מחדש ופוגש חברים מעברו.
ותוך כדי כך מתחיל ברומן עם אשת חברו... וזה דווקא כן מתחיל להיות מעניין...
אבל זהו, שכשקראתי נוכחתי לדעת כמה שהעברית התיישנה במשך השנים, בד בבד עם שפתו של הסופר נתן שחם,
ששפתו יפה מאוד ו"זורמת" אבל מתובלת למשל בפסוקים ומילים מארמית שספק אם צעירים יבינו אותם. ולא רק זה;
יחד עם "הבעיה הערבית" בספר הזה, שכנראה תישאר לנצח אקטואלית עבור ישראל, נידונות פה פרשיות שכבר אבד עליהן הכלח
מסוף תקופת המנדט בארץ והמחתרות שהיו אז... לי אין שום בעיה לקרוא ספר כזה,
אבל נדמה לי שעבור אנשים אחרים זה פחות יעניין, אולי כי לא כל אחד מתעניין בארץ-ישראל של פעם...
בקיצור, הספר קריא בעיניי למרות שנושאיו והשפה שבה הוא כתוב התיישנו ברבות השנים.

בד"כ אני אוהבת את הכתיבה של בנימין תמוז, במיוחד הבריק בפונדקו של ירמיהו. הפעם, אוסף קצת סתמי בעיני של סיפורים מתחילת המאה ה- 20 בארץ ישראל. לא המשכתי מעבר לסיפור השני.

לסקירה זו מצורפת מתנה לקוראים...
רבי שלמה אבן גבירול היה קודם כל תלמיד חכם וירא שמים- ידיו רב לו בפילוסופיה הקבלית ובחכמת ימי הביניים. כך צריך לראות אותו וכך גם צריך לזכור אותו- בשורה אחת עם ענקי הדורות יוצאי גלות ספרד- רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, רבי שמואל הנגיד, הרמבם ועוד.
אבל... הוא גם היה בן אדם- אחד שכועס, אוהב, מתרגש מהטבע, עצוב, מתנצל וגם אדם עם חוש הומור משובח.
רוב השירים בקובץ אכן רציניים מאד- מתעסקים בנושאים כבדים וחשובים עד למאד. בכלל בשירת ימי הביניים קשה למצוא הומור טוב אבל רבי שלמה הוכיח את עצמו גם בזה.
לראיה אעתיק פה שיר במתנה לקוראי סימניה (השתמשו בו כשאתם מחזירים לחבר ספר גרוע שהשאלתם ממנו).


[לשיר קוראים "יהי אחי לך ספר" והמהדיר מתאר אותו כך- "בהחזירו ספר שלא מצא חן בעיניו"] :



יְהִי, אָחִי, לְךָ סֵפֶר שְׁלַחְתִּיו

וּמִמְכֶּרֶת צְמִיתוּת לָךְ מְכַרְתִּיו,

וְהָסֵר מֵעֲלֵי שִׁכְמִי כְּבֵדוּת,

לְמַעַן כִּי כְהַר תָּבוֹר נְשָׂאתִיו.

וּמָה אֶצְעַק וְעַד אָנָה אֲשַׁוַּע?

וְעַל רֹאשִׁי חֲמָסִי כִּי שְׁאִלְתִיו!

וְלֹא אֶתְמַהּ בְּךָ, כִּי אַתְּ נְתַתּוֹ

אֲבָל אֱתְמַהּ בְּנַפְשִׁי, כִּי לְקַחְתִּיו.

וְזַמֹּתִי הֱיוֹת לִי בוֹ תְעָלָה

וְכָמוֹךָ תְּמִים דֵּעִים חֲשַׁבְתִיו,

וְכַמָּה הֶעֱבַדְתַּנִי בְּקָרְאוֹ –

וְלוּ הָיָה אֱלוֹהַּ, לֹא עֲבַדְתִּיו!

וְזָכַרְתִּי שְׁמוֹ בִּקְהַל חֲכָמִים –

וְכִמְעַט יִסְקְלוּנִי עֵת זְכֵרְתִיו.

וְאָמְנָם כִּי אֲנִי מוֹשֵׁל בְּרוּחִי

אֲשֶׁר לֹא בַחֲמַת אַפִּי קְרַעְתִּיו!

חֲדַל לָתֵת עֲוֹן רַב עַל עֲוֹנָךְ,

וְאִם הוּא מִנְּשֹׂא גָדוֹל – סְלַחְתִּיו.

וְלֹא אֶפְנָה אֲנִי עוֹד אַחֲרֵי זאת

וְלֹא אוֹסִיף רְאוֹתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיו.

לְכָה, אִיעָצְךָ וּשְׁמַע בְּקוֹלִי –

וְלֹא אִיעַץ אֱנוֹשׁ כִּי אִם אֲהַבְתִיו:

חֲצָב-קֶבֶר וְטָמְנֵהוּ בְתוֹכוֹ,

וְאַל יִחַר לְךָ אֹמֶר גְּזַרְתִּיו.

וְאִם אָדָם חֲסַר לֵב יִדְרְשֵׁהוּ

תְּכַחֶשׁ-בּוֹ וְתֹאמַר “לֹא רְאִיתִיו"!