מחיאות כפיים סוערות צריך למחוא לדבר הזה, בכל עמוד, על כל דמות, על כל צחקוק ועל כל רגע של עין לחה. לא צריך להשוות לסרט, לא צריך לשאול האם הוא עומד במבחן הזמן, לא צריך להעיר שהפסיכיאטריה עברה כל-כך הרבה מ-1962 ועד היום. עזבו, באמת – רק לקרוא וליהנות, ואפילו לחזור אליו שוב. הוא משחק בבטן הרכה של שאלת השיגעון והשפיות, של מלחמת היחיד בחברה, של השתלבות בה במחיר של כיבוי האש הפנימית – והכל בהומור עצוב וח

שקעתי בערפל, מבועת, קירות בית המשוגעים סגרו עלי. איני מטורף יותר מהאדם הממוצע, איך הגעתי לכאן וכיצד לעזאזל אצא?

הקִדמה הגיעה כביכול אל בתי החולים הפסיכיאטריים בתחילת שנות השישים, לא עוד ניתוח אונה וקומה מכוונת, ניתן להסתפק מעתה בתרופות. אולם למחלקה אחת, בה שולטת ביד רמה אחות עריצה ומניפולטיבית, טרם הגיעה הבשורה, עד שהצטרף אליה אדון מקמרפי.

הסיפור מגולל מנקודת מבטו של צ'יף, אינדיאני המתחזה לח

כשקראתי אותו לראשונה פשוט נעתקה נשימתי, והכאב היה גדול מנשוא. קראתי אותו בנשימה אחת, הזדהיתי עמוקות עם מסריו - ועם דמותו של מק'מארפי שהוא המורד הנצחי במימסד, זה ששואל "למה?" ו"למה לא?" ומוכן להיכנס למלחמה - שהוא יודע שהיא אבודה - עם החברה הממוסדת, בה שולטת האחות ראצ'ד - המשתמשת בכל הכוחות שהחברה מפעילה על נתיניה - כולל דיכוי, השפלה ושימוש בפחדים הגרועים ביותר של היחיד כדי לדאוג שהוא ימשיך בתלם שהו

וואו. לא חשבתי שזה יכול להיות קיצוני עד כיד כך. כלומר נכון שיש את הממסד ואת האנשים שמחוץ לו, אבל לא ידעתי שהם עדי כדי כך מרוחקים אחד מהשני. אני מבינה שהספר מקצין את המציאות שאולי קיימת, אבל גם בפחות מוקצן זה כואב. אני מקווה ממש שבארץ שלנו יש יחס אחר לאנשים שלא בדיוק כמו כולם, וגם יחס אחר בתוך קן הקוקיה -המוסדות למחלות הנפש- שאצלינו.
ממש ממש ממליצה לקרוא, לכולם ובמיוחד למי שעובדים במוסדות כאלה, או

חוות דעת רעיונית

אני
אני הנורמות
אני החברה
אני החוק
והקווים
שלי ושלך.
אני מה שתוחם אותי
אני מה שתוחם אותך.

ולא.
אני לא הולכת לחוס עליך.

אתה לא תוכל להיות שונה.
אתה תהיה מי שאני ארצה.

----------------------------------

קוקייה יפת כנף
ספרי, גלי
איה הקן שלך?
אין לה קן לקוקייה
בקיני אחרים
ביציה מטילה
לגוזליה אין ברירה (גוזל, במובן של תוצר כלשהו..)
ואולי,
זו דווקא הצלה.

אחד הספרים היותר אוהבים עליי, אחד היחידים שקראתי פעמיים ואני הולכת לקרוא עוד הרבה.
הוא פשוט אדיר, מטורף, אמיתי ומדהים.
ספר חובה לחלוטין.

אחד הספרים האהובים עלי ביותר. קצת קשה להסביר למה, אין פה איזה כשרון ספרותי מזהיר, ובכל זאת לספר יש את הקסם המיוחד שלו שעובד עלי חזק.

קיזי מצליח בספר לבצע מעין הכלאה מרתקת בין סלינג'ר להמינגווי. שניהם מתמודדים עם הצביעות, הרוע והזיוף בחברה האנושית בדרכם הייחודית. סלינג'ר אומר לנו לברוח, המינגווי אומר לנו שגבר חייב להילחם עד הסוף, ולא להניח לשום מכשול לעמוד בדרכו.

קיזי נוהג ברגישות גדולה בגיבו