“רומן תנ"כי-היסטורי מאוד מעניין על הסיפור האייקוני. שמשון מחלק את העמים היושבים בארץ באותה תקופה ל-3 סוגים: הישראלים היושבים בעיקר בהרי יהודה ושומרון, הפלישתים באיזור החוף וה"ילידים" שהם עממי כנען המקומיים. התיאור של מנהגיהם ותרבותם מקורי ומסתמך במידה מסוימת על מה שהיה ידוע באותה תקופה מהמחקר (המחצית הראשונה של המאה ה-20) על העמים השונים. עם זאת ז'בוטינסקי, כפי שהוא מצהיר בעצמו, לקח לעצמו את החירות לתאר מעין מציאות מומצאת כפי שמצא לנכון וגם לא ממש נצמד לטקסט המקראי. (לא ידוע הרבה מהמחקר על התקופה ואין לדעת אם שמשון הוא דמות היסטורית אמיתית או מעין דמות חצי-מיתולוגית כמו הרקולס היווני). מה שבלט במיוחד הוא יחסי האהבה שנאה בין שמשון לפלישתים, וכן העובדה שבספר בניגוד למקרא הם מוצגים (לפחות בהתחלה) באור די חיובי. למעשה שמשון מעריץ את התרבות הפלישתית, את הסדר והמשמעת ואת עליונותם התרבותית והטכנולוגית, ושואף לחקות אותם על מנת שהישראלים יוכלו להתמודד עמם במלחמה שעתידה לפרוץ (ואכן פרצה) בין שני העמים. בפרשנות לספר נכתב שהפלישתים הקדמונים מייצגים למעשה את הבריטים ששלטו בארץ באותה תקופה. ז'בוטינסקי מצד אחד העריץ אותם ואהב אותם, ומצד שני סבר שיש להלחם בהם מאבק חסר פשרות עד שיגורשו מן הארץ.”

“ברירת שמשון

מאז ומתמיד פלשת היוותה מטרד לישראל, פעם הייתה זאת תרבות הפלשתים המתקדמת ששלטה על בני ישראל, שבטים בעלי תרבות נחותה, בני ישראל מצאו מענה בדמותו של בריון פרוע ושמו שמשון, אחד שהציק לפלשתים מדי פעם ותבע מהם תג מחיר, עד לרגע שבו התברר שגם לבריון הגדול בשכונה יש מגבלת כוח, ולבסוף כשהוא אזוק וכבול לעמודי בית מקדש פלשתי, הוא החליט להפעיל את ברירת שמשון, להמיט את המקדש על עצמו יחד עם פלשתים.

כאילו לא חלפו אלפי שנים ופלשת, רצועת עזה ממשיכה להטריד את ישראל, הפעם התחלפו היוצרות, הפלשתים, פלסטינים של היום הם התרבות הנכשלת לעומת ישראל המהווה סוג של מעצמה אזורית, אז איך זה שקבוצה כול כך חלשה מטרידה את ישראל ומובילה אותה פוליטית לתוך מלכודת עזה, כשם שהובילו אז את שמשון, הפעם התחלפו היוצרות וברירת שמשון הפכה לברירת החמאס, כזאת שמוצגת בפני הישראלים כדילמה משמעותית, נראה אתכם הורגים אותנו, והורגים גם אזרחים חפים מפשע, נשים ובמיוחד ילדים שמצטלמים טוב בתקשורת, המגבלה שלכם היא הכוח הציני שלנו.

בניסיון לפתרון הדילמה הסבוכה הזאת צצים מבול של יועצים, ופוליטיקאים, אך מכולם הגדיל לעשות אביגדור ליברמן שמתעקש להיות שמשון. בעיצומה של המערכה, הוא ערך מסיבת עיתונאים, כאילו אין ממשלה והציג את ברירית שמשון משלו, להיכנס לרצועה, ולפעול על פי עקרונות זאב ז'בוטינסקי "בנדיבות ובאכזריות". מעניין אמרתי, האם אביגדור אכן מייצג את משנתו של מורהו הרוחני כהלכה, הלכתי אל ספרו שמשון, ללמוד ממנו על הנשק הישראלי נגד הפלשתים של אז, ומה אפשר ללמוד ממנו על התבונה הפוליטית והביטחונית שלנו היום.

למציאות של אזלת יד מבית, בה : 'בַיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה' ( שופטים כא 25 ), ויחד איתה גם אזלת יד כלפי חוץ, שעבוד הפלשתים את בני ישראל, נולד שמשון כסוג של שופט, הגדרה שמעוררת תהייה גם אצל ז'בוטינסקי שמבין את שמשון כשופט עוול בין שבטי, המייצג הוצאה לפועל פרטית, או בכלל שודד דרכים, אבל ז'בוטינסקי מעניק לו תדמית של מבקש צדק שבטי וחברתי, רובין הוד תנכי.

שמשון הוא לוחם מילדות, אחד שמשחקי הילדות שלו היו להכות בילדים פלשתים מכות נמרצות, צורת התנהגות שהכשירה אותו להיות לוחם משולל פחד המשחר למדון ולאלימות כאדם בוגר, או במלים אחרות איש מופרע, ז'בוטינסקי למרבה ההפתעה רואה בילדות מסוג זה הכרח, הכשרה לקראת חיים בשכונה האלימה של הבוגרים.

את ניסינו כלוחם צובר שמשון דווקא נגד שבטי ישראל, בנימין ואפרים, המתנכלים לדן, הוא מגייס חבורה קטנה וקורא לה השועלים ובעזרתה הוא החזיר עדר אותו חמסו השכנים, כך הפך שמשון לשופט, או נכון יותר לאדם הלוקח את החוק לידיו. אחרי ששמשון לימד לקח את כפר הליסטים, הוא כורת איתו ברית, כלומר ז'בוטינסקי הפך את שמשון לדיפלומט שמנצל את הצלחותיו הצבאיות כמנוף למדיניות מוצלחת, לכאורה יש לנו אופק מדיני ביחס לאויבים.

שמשון בבגרותו מבין די מהר שהפלשתים אינם משחק ילדים, אלא גורם משעבד ומאיים שתקוע בליבה של ישראל, מה שמחייב פתרון רדיקאלי, אנחנו או הם. במלים אחרות שמשון מאמין כי העמים הם כמו זאבים אחד לשני, בכדי לשרוד בג'ונגל הזה ז'בוטינסקי גורס שצריך להיות זאב החושף את שיניו. מה שהתחיל כריב משפחתי, הופך לפעולת תג מחיר נגד הפלשתים, שמשון קושר לפידים לזנבות שועלים, ונותן להם לרוץ אחוזי טירוף בשדות פלשת, שמשון פירומן מבעיר אש, כנער גבעות.

זאב ז'בוטינסקי,ראה בשמשון, מכונת מלחמה משוכללת כמו אכילס הגיבור המיתולוגי, שיצא למסעות הרג, והטלת פחד על אויביו.
ז'בוטינסקי, בצע הבחנה בין מאבק עם שבטי ישראל והעמים ברי היטמעות בקרב ישראל, מהלך מדיני כולל לגביהם הוא המשך למלחמה, לא כך לגבי פלשתים לגביהם הכרעתם במלחמה היא אופציה יחידה. בשמשון של ז'בוטינסקי, קיימת תפיסה לאומית, הרואה בכוחה של האומה הכרח, היא משלובת בתפיסה ליברלית אירופית המבקשת לראות את שגשוג האומות, פריחתן וקיומו של חופש תנועה במרחב גיאוגרפי, כבסיס לאינטרסים של דו קיום ושלום יציב, שכאמור איננה אופציה לפלשתים, סתירה מובהקת במשנתו של ז'בוטינסקי, בין לאומנות לליברליות, כפי שבאה לביטוי בצמד המילים " בנדיבות ובאכזריות " ובספרו שמשון שלכאורה תמים.

שמשון מת בעזה כמו שהיד יהודי, מילותיו האחרונות היו: 'זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים' (שופטים, טז 28), מלים שהולחנו והפכו להמנון נוער הגבעות, ופושעי תג המחיר.

אני מעדיף את שמשון של לוי אשכול, ראש הממשלה המגמגם ערב מלחמת ששת הימים, שאמר אני מבקש כי ישראל תהייה "שמשון דער נעבעכדיקער" - שמשון המסכן - חזקה כשמשון, אך מפגינה חולשה כלפי חוץ, שמשון המייצג תפיסה של בני אנוש, המכירים במגבלת הכוח והסכנה שבהתמכרות לכוח, כמענה בלעדי לבעיות מדיניות סבוכות.

שמשון של זאב ז'בוטינסקי, הוא ספר שביקש למצוא שורשים היסטוריים לכוח היהודי, כזה שמכסח את אויביו ללא רחם, כזה שבורא לאומנות יהודית חשוכה, הדוגלת בכוח כאידיאולוגיה צודקת, ספר עם תרגום בלתי אפשרי, לא חייבים לקרוא, רק אם ממש רוצים להבין את שורשי הלאומנות היהודית.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
1. השיר המבשר את "תג מחיר", כתבה בעיתון הארץ :
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1601020
2. המקור לאמירה של אביגדור ליברמן, המנון ביתר - יוּקַם לָנוּ גֶּזַע גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר.”

“התפתיתי לקרוא את הספר שמשון כי מעניין אותי היה לראות איך ז'בוטינסקי, שאני מחזיק ממנו כאיש הגות ואינטלקטואל רציני, ניתח את הסיפור המקראי המרתק של שמשון. לצערי, ביחס לציפיות שהיו לי, התאכזבתי מאוד. הסיפור שז'בוטינסקי מתאר כמעט ולא קשור למקרא, ועורר בי אנטגוניזם לדמותו של שמשון הז'בוטינסקאי המתואר כהולל, חובב נשים ומשתאות (נזיר!!), דו-פרצופי, חסר כל קשר לדת משה וליהדות המקראית ונטול שורשים. ז'בוטינסקי מאמץ את התיאוריות המנוכרות ביותר של ביקורת המקרא בלי להניד עפעף.

בוודאי שחופש היצירה הוא כמעט בלתי מוגבל, ואני לא מדבר על פרשנות חז"ל או מדרשים מסורתיים, אבל לדעתי כאשר אדם בוחר לכתוב על דמות מקראית אותנטית, המעט שהוא מחויב אליו הוא המקרא בעצמו. אני לא אומר שאין מקום לפרשנות, ואפילו רדיקלית, אבל לעוות כך את הכתובים, אין זה מן ההגינות. אם רצה ז'בוטינסקי להלביש את רעיונותיו על תקופת השופטים, ראשית תקופת ישראל בארצו, עדיף היה להמציא דמות על רקע התקופה מאשר לעוות דמות קיימת. לא אומר שלא נהניתי מהקריאה הארכאית-מקראית, ומחלק מהרעיונות המובעים בספר, אבל באופן כללי די התאכזבתי.

אולי המזדהים עם התנועה הכנענית, שעם כל הכבוד הינה תנועה שולית מאוד (ויש שאף יוסיפו, מעט הזויה), הם היחידים שייהנו מאוד מהספר. לי מחכה ספר על הגותו של ז'בוטינסקי (למהותה של הדמוקרטיה - משנתו הליברלית הדמוקרטית של ז'בוטינסקי), שלהערכתי יסב לי עונג יותר מהספר הזה.”

“זאב ז'בוטינסקי נטל את סיפור שמשון המקראי שמסתכם בארבעה פרקים בתורה ובנה מסגרת רחבה שמציגה את סיפורו בפסים אנושיים. בקיאותו הרבה של ז'בוטינסקי בשפה העברית הקדומה, שמות העמים הכנענים ואליליהם באה לידי ביטוי בספר בעומק; הוא צובע את העמים השונים בקווי אופי מגוונים, הטיעונים שלהם לשלוט בעמים אחרים ולנקוט בשיטות דיכוי נוקשות מקבלות תירוצים הגיוניים. הערים שלהם נפרסים ביריעה גאוגרפית וטופוגרפית הגיונית בין שבטי ישראל. שמשון המקראי מצטייר כדמות מבולבלת לגבי מוצאו, אורך חייו ויחסו הקוטבי כלפי עמו, חבריו ושונאיו הפלישתים. כלפי עמו הוא מצטייר כנזיר ושופט לא חכם במיוחד אבל החלטי וכלפי חבריו - שונאיו הפלישתים הוא פוחז, מתהולל שלא בוחל להכות את אלו ששתה עימם אך לפני שעה קלה ולנצל את בני ביתם ומאגריהם החומריים והאנושיים.
נשות שמשון מקבלות במה שוויונית ביחס לגברים הסובבים אותן; הן חכמות, ערמומיות, שורדות, מיניות ובעיקר נוקמות בכל מי שחילל את כבודן ויחסן לשמשון - כל אחת בתורה מקבל יחס דו כיווני, יחס של תשוקה, אהבה גופנית ונפשית ובמקביל יחס של כעס ושנאה על אי מיצוי וחוסר ריצוי.
ז'בוטינסקי הטיב לקחת את סיפורו של שמשון, כפי שנכתב ע"י הסופר המקראי, שסופו והקווים המרכזיים המלווים אותו ידועים כבר מראש והכניס מוטיבים של מתח, תשוקה גופנית ותשוקה חברתית של שמשון והסובבים אותו למשהו טוב יותר במציאות בה שבטי ישראל עוינים אחד את השני ובפרט את הכובש הכנעני שמתעמר בהם.”