תמה תקופה.
שנים של ביחדנ'ס, חיוכים ודמעות לצד תלאות החיים המתישות.
חיבוקים חמים לבבות פצועים ואני.
היו אז ימים טובים יותר, טובים פחות
רציניים, משוחררים או מבולבלים, אך הם עברו חלפו להם ביעף.
ילדים שגדלו לתפארה, בית נקי, סיר על הגז. ומנגד,
נשמות טהורות כאלה ואחרות שטיפטפו רעל מבושם לכל עבר, שגרמו לי למצמץ יותר.. להסתחרר.
עיניים פקוחות לרווחה, נעצמו אט אט והסתירו אמת כואבת, אפילו אכזרית כל כך ואני כמו שיכורה נפלתי שדודה למילותיך הפשוטות, לכתף העייפה שלך שלא הצליחה לתמוך בי, לא באמת.
מרחתי שוב קו שחור על עפעפיי, סידרתי את החיוך שהתקמט קמעא, ניערתי ריסים רטובות ממלח הדמעות ומרחתי את החיוך הכי גדול שיש. כן, אני אתאושש!
הכעס איננו. הדמעות פסקו מעצמן.
נותרה רק הנפש העייפה שהשלימה את התמונה, שאספה את עצמה שוב, ממקורות בלתי נדלים שאינם ידועים. מהרצון לשרוד הכל, ובחיוך.
רוח חזקה, שיכולה להעיר את המתים נשפה לה בעורפי. סטירה מלטפת של כח ועוצמה. התעוררתי, הנני כאן. לוחמת כמו אז לפני כמעט עשרים שנה שהצלחתי לנקות את הבוץ מפניי.
אגרוף קמוץ, נשמה מצויירת , מחוייכת, מתחילה לצעוד לעבר דרך אחרת.
תמה תקופה יפה, גם מכוערת.. והנה מתחיל פה שוב עוד סרט..
מתחילה שוב מחדש, עמוסת אנרגיה ומאידך עייפה מהדרך, לא רואה קדימה.
צעד צעד אצעד בדד. נשימה עמוקה והופ זה עובר, המחר מולי ועליי לשחרר.
משחחרת הכל, מביטה מולי. את עצמי אני רואה צועדת לעבר דרך לא מוכרת. לא מפוחדת , לא מהורהרת.
מבינה שנגמר לו עידן, והמחר שבאופק יביא איתו סימן.
תמה תקופה, ואחרת תתחיל- בחיוך רגיל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
