1. מסור

אני קוטע את כפות ידי עם מסור חשמלי.
מסור של נגרים.
מעין דיסק גדול שמסתובב על השולחן ומנסר...
אני לא יודע למה אני עושה את זה וכנראה שזה כמעט ולא כואב.

את עומדת לידי בשקט.
מסתכלת על...

אני מסיים ומתבונן על מה שהיה פעם הידיים שלי. בלי שום רגש, כאילו מהצד. אבל מאוד מודע למעשה.
כדי לעצור את הדימום אני שם אותן בדלי שעומד ליד השולחן. זה רותח. דומה ללבה.
די כואב אבל בעיקר מפחיד.
אני מוציא אותן החוצה .
הן עדיין במקום. בוערות, לבנות מהחום. עם אצבעות ארוכות.
ואז אני מתחיל לחתוך. לעצב אותן.
אצבע אחר אצבע.
עם מסור חשמלי.
אני לא מספיק. הן מתקררות לי.
ואני שוב מכניס אותן לדלי.
ושוב חותך.
פעם אחרי פעם.
עד שהאש מתפשטת בכל גופי.

נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים

2. קליע ( משיר רוסי)

סליחה, שזה כואב כל כך, אני מצטערת שללא אזהרה
הפגישה שלנו לא תלוייה בי
קבלתי פקודה,אי אפשר לערער
מה יכולתי לעשות,אני רק פיסת מתכת

ללא דפיקות הלב אני אתגעגע אליך, ללא דפיקות הלב,
ללא נשימה אני אהיה אבודה
אבל אין לאן לברוח,איפה להסתתר
מה יכולתי לעשות,אני רק...

נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים

3. זיכרונות משנים ראשונות

מרוסיה באהבה.

לא נולדתי כאן. עליתי ארצה מרוסיה בשנת 94. למעשה, אם לדייק עליתי מחצי האי קרים, שהיה בזמנו חלק מרוסיה.
חודשיים אחרי שעליתי לארץ רשמו אותי לפנימיית נוער, ליד ראשל"צ.
זו הייתה פנימייה שמיועדת בעיקרה לעולים חדשים.
ההבדל בין העולים הוותיקים לעולים הטריים, "הירוקים" היה בולט ובלתי נמנע. הייתי "ירוק".
החיבור ביני לבין כמה טיפוסים שם היה מידי, מעין קליק שהפך אותנו לחברים באחת..
ואנחנו עדיין. גם עשרים שנה אחרי.
הייתה שם היררכיה בולטת, בפנימייה. כיתות ט' היו הצעירים ביותר. כיתות י' היו המתבגרים, שהיו צריכים להוכיח את עצמם. כיתות י"א, סוג של "ערסים", עשו הרבה רוח. וכיתות י"ב, "המשקיפים", אלו שכבודם במקומם מונח. אני הייתי אז בכיתה י'.
הכלל היה פשוט. כדי להיות "מישהו" היית צריך להוכיח את עצמך. לרוב, באלימות.
המשמעות הייתה פשוטה. תהיה "מישהו" או שתמות. לא ממש. לא פיזית. אתה תחיה.. פשוט לא יהיה לך נעים כל כך לחיות. מישהו כבר ייקח על עצמו "לעשות לך את המוות", להשפיל, לתזז, להפוך אותך לפראייר. אף אחד לא רצה להיות במקום ההוא.

הם קראו לזה "קרבות גלדיאטורים".
אני לא בטוח שרציתי להיות חלק מזה. למעשה, אני משוכנע שלא. לא רציתי.

זה היה ערב רגיל. אמצע שבוע. יום שלישי או רביעי אולי.. בעת שיגרה הימים נוטים להתבלבל לעתים, ערב רודף ערב. ערבים יבשים, משעממים. נאלצנו להמציא בידור מקורי לעצמנו.
ישבנו בחדר שלי, אני וכמה חברים. שרפנו זמן.. לא היה משהו אחר לעשות.
דמות הופיע בחלון. כולנו הסבנו את מבטנו אליה. הדמות שלו.
"הסוס". זה היה הכינוי שלו בפנימייה.
ממדי גופו מלאו את כל מסגרת החלון ולא כתוצאה משומן עודף..
הוא הסתכל פנימה ופנה אלי: "הבוקר קראתי לך בן זונה. אתה זוכר?"
"לא. אני לא זוכר." עניתי.
הכרתי אותו, הוא לא היה חבר. הוא לא היה אויב.. הוא היה מכר. הוא השתייך ל"שקטים", ילד טוב.
ובאמת לא זכרתי, כי זה לא קרה. אבל הוא התעקש. הקול שלו היה חזק וברור, אבל הפנים שלו, הן היו חיוורות והקרינו פחד קל, או אולי זאת הייתה מבוכה.. ואלו באו בסתירה גמורה לטונים ולשפת הגוף הביריונית.
יכולתי להבחין ברטט מסוים.. בהיסוס הקל. מישהו הכריח אותו להגיד את מה שאמר.
התגרות מכוונת. מבחן. רצו לבחון אותי, לראות איך אני אגיב.. ואולי בדיעבד, אותו.
"אם אתה גבר, בוא איתי למגרש." זה היה המשפט הבא שלו.
כל החברים שהיו איתי בחדר דממו. אלו היו הכללים.
קמנו ללכת. פמליה והוא בראשה. לכיוון המגרש, לכיוון הקולוסיאום.
כמעט כל חניכי הפנימייה היו שם, עומדים מסביב למגרש, ממתינים לנו.
אין בידור ואנחנו היינו ההצגה היומית בלית בררה.
יותר ממאה חניכים.. עומדים, נועצים עיניים.. מחכים ל"אקשן".
חניכי שכבה י"ב עמדו בשורה ראשונה. מקומות VIP..
אחד החניכים משכבת י"א, התקרב אלי ופלט ביובש: "אם אתה גבר, אתה יודע מה לעשות."
כן. ידעתי מה אני אמור לעשות. זאת לא הייתה שאלה של רצון בכלל.
או שאני גומר אותו או שאני נגמר.
זאת לא הייתה שאלה של רצון.
בכלל.
הוא לא היה "ילד רע", "הסוס" הזה.. אבל מה שכן.. הוא היה "ענק" וממדיו הפיזיים הרתיעו אותי. בנסיבות אחרות לא הייתי מעלה על דעתי בכלל לצאת נגדו, או להיאבק בו.
"תתנצל!" אמרתי לו, לפני כולם. הוא סרב חרישית מבלי להישיר אלי מבט.
זה היה עניין של כבוד. ידעתי שלא ימחל על כבודו לנוכח הנסיבות, לנוכח ההשלכות.
אבל בכל זאת, הייתי חייב לנסות.
הדבר הבא שאני זוכר הוא את התחושה בעצמות כף היד. עוצמת ההתנגשות. זווית לא נכונה. כאב חד.
אני זוכר את האגרוף הראשון שלי מתנגש לו בפנים ואחריו עוד אחד. ועוד אחד.. ועוד.. ועוד...
אני לא זוכר אותו. אני זוכר את עצמי. לא ראיתי אותו. לא ראיתי אף אחד.
היום, בדיעבד, ממרחק עצום של זמן, אני רואה אותו.
אני רואה אותו שם. מולי.
הוא אפילו לא הגן על עצמו. הוא פשוט היה שם. נוכח. שק חבטות ענק.
זאת הייתה ההצגה שלי. הקהל שלי. ההוכחה שלי. הוא פשוט היה.
"מספיק!" שמעתי מישהו מאחור.
"הוכחת את עצמך. תעצור." זה היה אחד החניכים משכבת י"ב. זה שאף אחד לא ערער על מעמדו, זה שהעריצו אותו ופחדו ממנו גם יחד. זה שניהל את כל העסק.
הוא פנה אלי:
"אתה גבר, אתה."

...

כבוד גדול. אני גבר..




(תודה לאשתי על העריכה.)

נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים

4. ארנה

בבואך להכניס
פר זועם לזירה
תבדקי היטב
את שמלתך האדומה.
היא מתנפנפת ברוח?
עד כמה?

עד כמה מהר
תוכלי להסירה
בזמן
שהוא שועט לעברך..
הפר בזירה?

תתפסי אותו בקרניו
ערומה.

והשמלה האדומה..

תשרפי אותה.
מהר ככל שתוכלי.
או שבאש
של עצמך
תישרפי.

נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים

5. עכשיו תורך

רגל על דוושת הגז.
שנינו
על כביש מהיר
עכשיו.

דואגת?
לא צריך.
יש כריות אויר.
להאט?
בכביש מהיר?!

אל תדאגי.
יש כריות אויר.
זה גם מה שאת
תמיד אומרת.
אל תגידי
שכחתי,
אל תגידי
לא זוכרת.

בולשיט.

עכשיו את דואגת.
ממש.
תקשיבי.
תקלטי.
וכדאי
שזה יהיה
מהר.
וכדאי באמת
שזה יהיה
עכשיו.

רוח
מטלטלת.
מוסיקה
רועמת.

עכשיו
את
תתפסי אותי.
אם תוכלי.

העולם שלך.
העולם שלי.

תפסת?

נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים

6. הלקאה עצמית

תקשיבי.
תכתבי.
אני בקושי סולח..
לעצמי.
למען האמת
לא סלחתי.
בכלל.
על בורות.
על אטימות.
על סגירות ודחייה
על חסימה.
על חוסר יכולת
או רצון
להבין
או לגלות..
מי את
ומה את
יכולה להיות.
הקפאתי אותך
ואת המלים..
השארתי אותך מלאה.
מים עומדים.

על מה חשבתי..?
כוחניות..
איזו שטות!
חשבתי
שאני אביר אפל,
על סוס שחור.
חשבתי
שאני אמור להיות
רחוק
מהכול..
ולשמור.
עלייך,
על הבית..

רחוק.
מהכול.
רחוק ממך.
שלא תבלבלי לי,
שלא תחלישי,
שלא תסיחי
את דעתי.
שלא
תפריעי
לי.

הייתי השומר שלנו.
השומר של המגדל.
רציתי שתשתקי.
טיפש..
אומלל.
אז איך אפשר להאשים אותך
שמצאת לך שותף..
להזיה..?
מבחינתי
זה היה הנורא מכל שקרה.
וגם את,
כן
גם את
אשמה.
מטורפת!
הזויה!
שלי.
אותי את צריכה לראות במראה.
אני
הנפש הזו
התאומה.
(לא רציתי
שתכתבי
אשמה.
עשית את זה בכל זאת.
אלו המלים שלי.
בשביל מה?)
אני מצטער.
על הפספוס
והקור
על שנים ריקות מתוכן..
על המוות
שנאלץ
לשזור עצמו בחיים.
על סערה שלא תפסתי,
על פחד אלוהים
שאולי איבדתי
אותך.

לאחר.

אני רוצה
לתת את הדין.
להיות השופט
המושבעים
והתליין.

אני רוצה
שתחזרי
איתי.
אלי.
לכאן.

שלך לתמיד,
בעלך.

נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים

7. אשליה

"אין רכבת בערפל"

כשרכבת דוהרת
בזמן ערפל,
יש סיכוי סביר
שלא תראה אותה.

אם לא תקשיב,
אתה גם
לא תשמע
אותה
מתקרבת
אליך.

אתה תתעורר.
כשהיא
תתנגש
בך.

זה עשוי להיות כואב.

מאוד.

נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים